פחות מחודש ימים לפני הבחירות לנשיאות, נקלע טראמפ לסיטואציה מורכבת ומסוכנת מאוד לעתידו הפוליטי. ניתן היה להעריך שהתפתחות כזו אפשרית, על-רקע העובדה שטראמפ הוא חריג בולט בנוף הפוליטי האמריקני ומייצג היטב את דעת הקהל הרחב, אבל לא את האליטות הפוליטיות ואת הזרם הראשי של התקשורת. בהיותו אב-טיפוס בוטה למדי של התפיסה הכופרת בקדושת "הפוליטיקלי קורט" ( להלן: פ.ק.) החולנית של ארה"ב הדמוקרטית-שמאלנית, יחכו לו "לוחמי חרות האנרכיה" בפינה וינסו להכשילו בכל דרך. טראמפ איננו זר לממסד הפוליטי בארה"ב, אבל מעולם לא היה חלק אינטגרלי ממנו. כיזם פרטי למד להתנהל ולהסתדר בקומפלקס הפוליטי האמריקני, אבל לא השתלב בו, ולא אימץ עצמו לחיקו, בניגוד, למשל, ל
הילרי קלינטון ולחלק גדול מיריביו במרוץ המוקדם לבחירת מועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. נראה שכיום הוא משלם מחיר על נטייתו לעצמאות יתרה ומופגנת.
בשל אופיו וחוסר ניסיונו הפוליטי, נראה שטראמפ זלזל יתר-על-המידה בקבוצות אוכלוסייה שלהן משקל חשוב בהכרעת הבחירות, בגלל השיטה האמריקנית המוזרה, לפיה מתנהלות הבחירות. במיוחד שגה טראמפ ביחסו לנשים שמהוות יותר מ-50% מכלל בעלי זכות הבחירה בארה"ב, ולרגישות היתרה של מגזר זה לסוגיית חוסר השוויון המגדרי שעדיין רווח "במדינת מופת" זו. שגיאה זו הביאה אותו להתבטאויות שמיקדו את תשומת הלב הציבורית - נשים וגברים - בחולשתו, שיחד עם ה- פ. ק. ועוינות התקשורת, הפכו לעקב אכילס במרוצו לנשיאות. אין צורך להכביר מילים בעניין זה כל מי שעקב מעט בחודשים האחרונים אחר האופי המוזר, הייתי אומר אפילו "מפגר" של מסע הבחירות לנשיאות, ראה את התהליך בלא מעט השתוממות. גלוי וברור לעין - שדברים בעלי ערך שולי לעתיד ארה"ב, שאמר טראמפ בהזדמנו כזו או אחרת, בהווה או בעבר הרחוק כאשר עדיין לא היה "איש פוליטי", הפכו לנושא מפתח בבחירות, שעה שהשאלות האמתיות:
אופיה, גורלה, מעמדה הבינלאומי, יכולותיה הצבאיות, חולשותיה הכלכליות והחברתיות האנושות והמשילות הלאומית הלקויה, הן רק חלק מבעיותיה היסודיות כיום.
אכזבה וסלידה
אופי המאבק על הנשיאות, הפך אותו עד מהרה למשאל-עם עקיף על דרכה של ארה"ב ועל האופן בו היא יכולה וצריכה לנהוג בכדי לצאת מן הסבכים בהם היא נתונה. טראמפ סמך יתר על המידה על עצמו ועל כישוריו בניהול המאבק ובכך שגה, מפני שהשאלה איננה רק מי מתאים יותר באופן אישי למלא תפקיד אופרטיבי אפקטיבי כנשיא ארה"ב. השאלה הפכה לסוגיה עקרונית של
שמירה על הגמוניות שהתגבשו במהלך כהונתו של אובמה. הגמוניה רפובליקנית בקונגרס, הגמוניה דמוקרטית בבית הלבן ומצב נזיל בבית המשפט העליון. לאחר פטירתו של השופט העליון השמרן סקאליה, וסיום תפקידם של עוד שלושה שופטים עליונים במהלך הקדנציה הקרובה של הנשיא הבא, יחול מהפך גם בבית המשפט העליון (לחוקה). מרכיבים קריטיים אחרים שמשפיעים על בחירות אלה הם: העייפות, האכזבה והסלידה של הציבור מהפוליטיקאים, במיוחד הממסד הפדרלי בוושינגטון ושינויים דמוגרפיים בתוך ארה"ב, שלהם השלכות על דעות והשקפות-עולם של רבים מהאזרחים.
בהינתן כל אלה בנוסף לגודלן של הבעיות האחרות, הבחירות הללו שונות כמעט בכל מובן מכל מערכות הבחירות ב-100 השנים האחרונות ויותר. כאן, בסיטואציה מורכבת ורגישה זו, לא מספיק "הכישרון" הניהולי של טראמפ ולא הניסיון הפורמלי של הילרי בממסד. חריפות המאבק בשילוב עם עברם של המועמדים - בצדק או שלא בצדק - העמידו את המרוץ מראשיתו על סבירות גבוהה לשוויון כוחות, שיוכרע ברגע האחרון ועל חודם של אחוזים נמוכים מאוד.
במציאות זו נהגו הדמוקרטים בהגיון רב ובאחריות פוליטית, כאשר איחדו כוחות ולמעשה הניחו ל
ברני סנדרס להתמודד על מועמדות המפלגה והוליכו אותו ואת תומכיו שולל, אבל לא הסתירו את הכוונה להביא את קלינטון לקבלת המינוי, בדרך אלגנטית אבל החלטית.
הרפובליקנים, מאידך-גיסא, התנהלו כשוטים פוליטיים מובהקים. למן הצגתם של 17 מתמודדים על מועמדות המפלגה, שהפכה למאבק העיקרי במקום מבוא למאבק העיקרי. דרך "משחקי הורדת-ידיים" של הגווארדיה הפוליטית הוותיקה נגד טראמפ, שגרמו לשחיקת המתמודדים, ליצירת דם-רע במפלגה, להתשה מיותרת של טראמפ ולהטעיה שלו ושל תומכיו שהניצחון הגדול בשלב הראשון הוא המאבק המכריע.
תמיכה אקטיבית
טראמפ הוא טראמפ. הוא אינו יכול להפוך בין לילה למישהו אחר, ואין גם סיבה לחשוב שהדבר נחוץ. על המפלגה היה לבחור אחד מן השניים: לוותר על טראמפ, או לחבק אותו ולסייע בידו לכוון את הקמפיין שניהל כמעט לבד בכדי למקסם את יכולותיה המשותפות. במקום זאת החזיקה המפלגה את המקל בשני קצותיו וגרמה לטראמפ, שהעניק לה את הסיכוי הטוב ביותר לנצח בבחירות לנשיאות, לחוש זנוח ונבגד על-ידה. המפלגה הרפובליקנית עצמה, חרף יתרונה בקונגרס, לא הצליחה להציג לציבור שום הישג ממשי, וחבריה השתתפו אפילו באשרור ההסכם עם אירן, שכיום טוענים רבים ברי-גלי, בדומה לישראל, שהוא מקח טעות. תפקוד הרפובליקנים נתפס בציבור כיכולת לחבל במהלכיו של הנשיא אובמה, אבל לא כתרומה לערכיה וצרכיה של ארה"ב. זו גם הייתה אחת הסיבות המרכזיות שהפכו את טראמפ למנצח המובהק בבחירות המקדימות לנשיאות. דברים אלה נעלמו "באורח פלא" מעיניהם של "אבירי המפלגה", שהמשיכו לזנב במועמד שנבחר ע"י וועידת המפלגה, לבקרו יותר משביקרו את הילרי קלינטון יריבתם המובהקת, ולחבל במסע הבחירות שלו, עד למעשה הנואל מכל - הכרזתו האחרונה של
פול ראיין, מנהיג הרוב הרפובליקני, על הסתלקותו מתמיכה אקטיבית בטראמפ.
נראה שהאסטרטג הפוליטי הבכיר פול ראיין הוא יותר מדי כלכלן ופחות מדי מנהיג מכדי להבין שלא מביאים את המפלגה להצלחה כאשר "יורים בנגמש". במעשה זה דחק ראיין את טראמפ עוד יותר לפינה, ועשה זאת פחות מחודש לפני הבחירות. קשה להבין מה גורם לכך שימשיך לאור זאת בתפקידו כמנהיג הפוליטי של המפלגה.
בזמן שנותר עומדות בפני טראמפ שלוש סוגיות מרכזיות:
א. הפיגור בסקרים אחרי קלינטון.
ב. המשבר עם המפלגה.
ג. המעמד הרופף שלו בקבוצות האוכלוסייה המתנדנדות בינו לבין לקלינטון ותדמיתה הפגועה לא פחות משלו, אף כי מסיבות אחרות. טראמפ ניצב בפני הוויכוח הפומבי האחרון שלפני יום הבחירות (19.10.16). בוויכוח זה ייפול הפור סופית, אלא אם תתרחש קטסטרופה לאומית כלשהי. להערכתי, הדרך היחידה הפתוחה לפני טראמפ לבצע שינוי כיוון בדעת הקהל, בהיקף שיוכל להביא למאזן אלקטוראלי אחר,
היא לחדול מעיסוק בזוטות ולמקד את הקמפיין וכל מה שייאמר מעתה ועד לבחירות בשלוש הסוגיות הנ"ל:
ראשית, מיקוד מוחלט בנושאים הראשיים שסביבם אמורה הייתה מערכת בחירות זו להתנהל, תוך הדגשת השונות בכל נושא מפתח בין עמדתו ומדיניותו הצפויה לבין זו של קלינטון. בבסיסו של דבר
הבחירה היא בין עוד 4 שנות אובמה על מכלול כשליהם, לבין שינויים: בכלכלה, בביטחון הלאומי, בהגירה, בתעסוקה, בסחר הבינלאומי, במעמד הבינלאומי, בתעסוקה, בהסדרי בריאות, במשטר החינוך, בטיפול באלימות הפנימית ובטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי ועוד. כאן עליו לפרט את עיקרי המהלכים ועיקרי היעדים בכל נושא, מול הצעות קלינטון.
שנית, מול המפלגה להציג עמדה הקוראת לאחדות השורות ולמאבק משותף לניצחון, כיאה למנהיג לאומי. במקביל להציג עמדה שלאחר הבחירות, אם ייבחר, ייזום שידוד מערכות ורוויזיה בדרכי הפעולה וההתנהלות של המפלגה ובשת"פ שלו עם ראשיה. כ"כ, אם המפלגה לא תענה פומבית לקריאתו, יראה עצמו חופשי לנהל את המערכה, ללא התחשבות בסיכומים קודמים.
שלישית, לציין שנעשו על ידו שגיאות והוא מצר עליהן, וכבר התנצל עליהן. הוא סבור שאת העימות האחרון יש להקדיש לדיון בהבדלי הגישות בינו לבין קלינטון ולדרכים בהן הוא מציע לקדם את ארה"ב ולהוציאה מקשייה, תוך הדגשת יכולותיו וניסיונו המעשי בניהול אופרטיבי של מערכות גדולות. במידת האפשר לנקוב בשמותיהם של אישים מוכרים מכל אחד מתחומי העשייה המרכזיים, שיהיו מועמדים לתפקידי מפתח בממשל, ולהדגיש בהם נשים ובני-מהגרים.
לבקש ממנחה הדיון להקצות בסופו 10-12 דקות (ללא הפרעות ושאלות) לדברי סיכום של כל אחד מהמועמדים ולהשלים ולחדד בהם את מסריו הענייניים והאופרטיביים מהוויכוח.
אם יסחף טראמפ שוב למלכודות האישיות שאליהן גוררת אותו קלינטון, יפסיד בוודאות. גם כך מצבו לא פשוט, אך אסור לו להרים ידיים. המצב רציני מדי מכדי לנהוג בחוסר אחריות לאומית,
הואיל וארה"ב נצבת בבחירות אלה, ללא ספק, על פרשת-דרכים היסטורית.
