אושפיזין

מסופר, לפני סיפור סדום ועמורה עת אברהם אבינו שאל את הקדוש ברוך הוא "האף תספה צדיק עם רשע?", על הכנסת האורחים של אברהם.

יושב לו אברהם בפתח האוהל בצהרי היום, ״וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו". מה עושה אברהם? ממהר להזמינם לשתות, לרחוץ את רגליהם, לנפוש ולהשיב את נפשם בסעודת עוגות שנאפו במיוחד עבורם עם "בן בקר רך וטוב". זה הוא אברהם אבינו, אותו ייעד האלוהים ש"יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ".

מנהג עד עצם היום הזה בחג הסוכות להזמין אורחים לסוכה, מדי יום אורח לזכר אחד מאבות וראשי האומה, והמרבה לעשות מזמין ״אביונים״ מדי יום, להגדיל את המצווה.

יש שיאמרו שאברהם אבינו לא חרג מהמקובל באזור, שכן מנהג הכנסת אורחים חשוב הוא עד מאד. אפילו יגיע גדול שונאיך לפתח אוהלך, לא רק שתזמינו ותתייחס אליו כאל אורח חשוב ומכובד, אף שערה לא תפול מראשו כל זמן שהוא אורח בביתך. על אחת כמה וכמה אנשים שאתה חפץ ביקרם. (ראו גם את הפרק הבא - בראשית י״ט - וסיפור שני המלאכים שלוט ארחם בביתו בסדום: "הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש, אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האל, אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי")

כך או אחרת, אברהם אבינו לא שאל מי הם אורחיו ולאן מועדות פניהם, כי אם מיד יצא לפעולה, הזמינם לפוש קמעה ודאג לכל מחסורם. הוא עשה זאת באופן אוטומטי, וכך היה מתייחס לכל עובר אורח, מלאך אלוהים ובן תמותה כאחד.

נזכר אני במכניס אורחים אחר, הפסטור הצרפתי אנדרה טרוקמה ואשתו מגדה בעיר/כפר לה שמבון על ליון. הזוג נפטר במאה שעברה והוכר - יחד עם האזור כולו - כחסידי אומות עולם. היו יהודים מגיעים לפתח ביתו, והוא רץ היה, מודיע לאשתו, וביחד היו עוסקים בהכנסת אורחים בסיכון רב לחייהם ולחיי כל בני קהילתם. הם ידעו זאת, והפסטור אף נאסר וסיכן לא רק את חייו וחיי משפחתו כי אם את חיי הקהילה כולה, ולמרות הכל הם עשו זאת - פעם אחר פעם אחר פעם.

מדוע עשו זאת? האם היו עושים זאת שנית? שנים רבות לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כשהעולם לא היה יכול לעצום עין ולהתעלם יותר מזוועות השואה ומהדרך השיטתית בה הוציאו הנאצים לפועל את תוכנית ״הפתרון הסופי,״ ראיינו את הפסטור טרוקמה ואת אשתו. הוא לא מצמץ וענה מיד: "זה היה הדבר הנכון לעשותו". עבורו הייתה זו דרך חיים, דבר אוטומטי, דבר שלא צריך לחשוב ולו פעם אחת, וודאי שלא פעמיים או יותר, ולא משנה מה המחיר הכרוך בכך.

זכיתי להכיר אדם אחר שחי את חייו באותו אופן בדיוק בו האמין, אדם שהתהלך עם אלוהיו והתענג על כך. אדם שלא התלונן, למרות קשיים מרובים ובעיקרם בריאות רופפת. אדם שהאמין באמונה שלמה ועבורו לתפילה יש כוח מיסטי, כוח מרפה, המסוגל לשנות הלכי תבל. הייתה זו פטרישיה ג׳והנסון, בת מודין בת רות, שהלכה לעולמה בקיץ שחלף. השבוע היינו חוגגים את יום הולדתה ה-69, אך היא איננה.

פטרישיה הקדישה את חייה הבוגרים לעבודה עם היהודים ולקידום (בניה וביסוס) קשרי יהודים-נוצרים. בניגוד לרבים העוסקים בדבר היום מסיבות רבות ומשונות, עבור פטרישיה הייתה זו דרך חיים, היה זה הדבר הנכון לעשותו. היא לא ביקשה דבר בתמורה, ואכן היא הגיעה בסוף ימיה לפתח גן העדן כשזכויות רבות נצברו לזכותה. זכויות שהיא אף פעם לא ביקשה וגם לא עמלה שירשמו עבורה.

כמה חבל שכה רבים לא מצאו לנכון להביע תודה גשמית, להגיע להלוויתה, להגיד "ראינו, הרגשנו, חווינו, אנחנו זוכרים וגם אסירי תודה". כאילו היה זה דבר מובן מאליו.

הנה אמת מידה לפיה ניתן להפריד בין העוסקים במלאכה למען השם לבין אלו העוסקים בשל מניעים אחרים. אלו הראשונים עושים הדבר כמובן מאליו, כמו אברהם אבינו שאץ להכניס אורחים בצהרי אותו יום, כמו בכל יום אחר, ולעומתם האחרונים אוהבים לראות עצמם יוצאים נשכרים, ולהם שיקולים משיקולים שונים שבעיקרם כבוד ויקר.

לפני שש שנים, בעת הפגנה אנטי-ישראלית ליד בניין הקונסוליה הישראלית בלוס אנג׳לס, לא היו ישראלים נוכחים בהפגנת נגד, בעד ישראל. כמובן שהיו ישראלים יפי נפש בין אויבינו שהפגינו נגדנו, אך הקהילה הישראלית לא הגיעה דוקא באותו יום להראות נוכחות, ולא אכנס לסיבות.

היה זה עת העולם קם מרבצו להסיר את המצור הימי מעזה. השנאה כלפינו התפרצה בגלים ושטפה את העולם כולו. ניחא, לא דבר קשה היה זה, שכן השנאה התהומית נגד היהודים בכלל ומדינת ישראל בפרט חיכתה להזדמנות מעין זו להתפרץ, להפחית קצת את הלחץ המצטבר.

בלוס אנג׳לס שמע סטודנט בתיכון בורלי הילס שמתקיימת הפגנה ואיש לא מתייצב להפגין נגד. מה הוא עשה? לקח דגל ישראל גדול, כמוהו כמעט, ויצא למרכז הארוע.

יחד אתו הגיע למקום יהודי מקומי המעלה לרשת הקלטות של כל המתרחש באזור הנוגע לישראל. הוא שתעד את מה שקרה, תשאל את אותו סטודנט ואף העלה את הוידאו ליו-טיוב.

מיליון צפיות אחר כך, אותו סטודנט - דניאל פרג - ואותו יהודי מקומי - סקוט ג׳קובס - גרמו להעלאת המורל של כולנו. הנה התייצב תלמיד צעיר, אדם בלתי מוכר לחלוטין, וצעד עם דגל ישראל מול האספסוף, אותו המון זועם. הנה הסטודנט שלאחר מעשה, בשקט ובמחשבה תחילה, ענה על שאלות ישירות, כואבות, דורשות ומחטטות, ענה לתפארת מדינת ישראל ואמו-מורתו שכך חינכה אותו. הוא לא היה צריך להתכונן, למרות שנדרשו כוחות נפשיים אדירים. מסתבר, שהוא בא מצויד מהבית.

בן לילה דניאל פרג הפך ל'כוכב', ועד מהרה הוא החליט יחד עם אמו שהם חוזרים ארצה (אמו נישאה בעבר לישראלי והוא עצמו נולד בארץ אך לא גדל בה). הוא למד עברית (שהייתה עבורו שפה שלישית), סיים את התיכון, התגייס וסיים שרות מלא, והיום הוא סטודנט לתואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטה העברית.

עברו שש שנים והכוכב 'דעך'. כבר לא רצים אחריו כל המפורסמים והפוליטיקאים למיניהם שכה רצו ביקרו (ובהזדמנות להצטלם אתו) לפני שש שנים. הוא הגיע לביקור ראשון מאז שעזב, עם סבו וסבתו בלוס אנג׳לס, וזכינו להפגש אתו בשנית ולהגיד "אנחנו זוכרים, ואנחנו אסירי תודה".

עם מופלא אנחנו, עם שמראשיתו לימד אותנו אב האומה הכנסת אורחים מה היא. לא רק אותנו, כי אם את האנושות כולה הוא לימד, ואחרים - אם כי מעטים - הלכו בדרכו, מהם גם לא יהודים (ועל כך נמצאים אנו למדים שאנחנו אכן ״אור לגויים״). הנה עד היום, מצווים אנו באותו מנהג, הכנסת אורחים לשמה, ששכרה בצידה בשל עצם קיומה. לא רק פעם בשנה מהלך שבעת ימי החג, כי אם מדי יום ביומו, מהלך כל ימות השנה.