|
מחפשים את האושר [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
מעשה בנסיך
היה היה נסיך, בן המלך, שלקה במחלת הדיכאון. כל הרופאים והפסיכולוגים שגייס המלך למען בנו, היו אובדי עצות ולא הצליחו לרפא את הנסיך. פעם אחת בא חכם אחד ואמר למלך, שהוא יכול לרפא את הבן ומצא את הדרך לכך. שמח המלך מאוד.
מה עשה אותו חכם? אמר למלך, שהבן יחפש אדם מאושר, שיתן לו את חולצתו. אם ימצא אדם כזה, יסור ממנו דכאונו. מטבע הדברים הלכו המלך ובנו אל עשיר אחד, ושאלו אותו את השאלה הקלאסית, האם הוא מאושר בגין עושרו. "לא וָלא" השיב האיש, "אני טרוד כל היום איך לפקח על הכסף, לא להפסיד ולבַטח את הוני מפני פריצוֹת".
הלכו אפוא השניים לקבלן, שהוא בעל בתים רבים, והיפנו אליו אותה שאלה כמו לעשיר. אך גם הוא השיב להם בשלילה, וסיפר על דאגותיו הרבות בנוגע לרכושו ולעובדיו הבנאים שיעמדו בתקנים ובלוחות הזמנים. המלך ובנו המשיכו במרוֹץ אחר האדם המאושר, ולא מצאו.
לפתע נזדמן להם רועה עני שפניו קורנות משמחה ועל שפתיו התפשט חיוך רחב. "האם אתה מאושר?" שאלו המלך ובנו. "בוודאי", השיב הרועה, "אין לי דאגות כלל. אין לי דבר. יש לי רק חולצה אחת, שאותה אני מכבס מדי פעם בנהר, ואני משוחרר אפוא מדאגת קניות, כסף, ומה לא. אני חי בטבע, בלי לחצים, ואני מרגיש אפוא שאין אדם מאושר ממני". אולם לאכזבת הנסיך, לא נענה הרועה המאושר למסור לו את חולצתו, מאחר שזו הייתה חולצתו היחידה.
נכון, הנסיך בסופו של דבר לא קיבל את חולצת האושר. לעומת זאת, הוא ואביו יצאו בשלל מסרים חשובים מהמסע אחרי האושר הנכסף, שעיקרם: לא העושר, המעמד והכבוד הם המתכון לאושר, כפי שחושבים. נהפוך הוא, המציאוּת מוכיחה שהם מקור לדאגות בלתי פוסקות בניסיון נואש לשַמר אותם, להיזהר מגנבים ולא לנקר עיני קנאים ומתחרים, העלולים לחתור נגד העשיר ולרקום מזימות נגדו. ההינתקות מן הרכושנות זו הדרך המובילה אל האושר, שמקורו פנימי בנשמת האדם ובשום פנים אינו תלוי בגורמים חיצוניים הנתונים לתנודות ואינם מעניקים כל ביטוח לחיים.
מעֵבר לעובדה שזו הייתה חולצתו היחידה של הרועה, דומה כי לאי מסירת החולצה לנסיך יש אפוא משמעות פנימית. האושר אינו ניתן להשגה פסיבית, למסירה מיד ליד. הוא דורש את השקעת האדם ועבודתו העצמית להתנער מחיי חומרנות, במטרה להשיגו וליהנות מפירותיו היפים. חולצת האושר נקנית במאמץ אקטיבי, והינָה פרי עמלו של האדם העונד אותה.
אכן, מי כמו הסוכה העראית, המורכבת מקירות דקים של דיקטים או בדים, מסמלת את דלות החומר לעומת ההתחזקות הרוחנית בצל השכינה (סמל הסכך) והאושפיזין המצביעים על מורשת אבות והערך הנצחי של המסורת היהודית. ואם כך, אפשר רק לשמוח. סיבה למסיבה. מה הפלא שבשבת חול המועד קוראים את מגילת קוהלת, המשקפת את הַבלוּת האדם ועושר המצוות המעניקות משמעות לחיים הגשמיים ושמחה ליהודים.
האתרוג
חז"ל מספרים על תינוקת ששמה אתרוג, אשר כשמה כן היא, הפיצה תמיד ריח נעים סביבה. פעם אחת בשעת הבדלה לא היו בשמים בבית. מה עשה האב? לקח את התינוקת על תקן של בשמים, והיא זכתה שהכל ברכו עליה.
כידוע אתרוג הוא כליל השלימות, יש בו ריח מְשַכֵּר וטעם עסיסי וטוב. לא פלא שהוא נבחר גם בארבעת המינים בפי חז"ל לייצג את הצדיקים המלאים בחוכמת תורה - הטעם, ובמעשים טובים - הריח. גם בשאר המינים - הלולב, ההדס והערבה - הריח על-פי המסורת מייצג את המצוות, והטעם את לימוד התורה. והדבר דומני אומר דרשני.
לכאורה צריך היה להיות להפך: חוש הריח, שאינו מלוּוה בפעולה מעשית, צריך היה לייצג את לימוד התורה, ואילו חוש הטעם, המלווה בפעולה מעשית, אכילה, צריך היה לייצג את המעשים. מה עוד שנעים זמירות ישראל הצביע בתהילים: "טעמו וראו כי טוב ה'. הרי מכאן שהטעם זהה למעשים.
דומני שתשובה אפשרית לכך נעוצה בלימוד התורה הנותן את הטעם לקיום המצוות. תשובה נוספת שנראית לי- כבר הנביא ישעיהו הצביע על המשיח, שנזכה בביאתו במהרה, "והריחו ביראת ה'". מכאן שהריח קשור לעשיית מצוות. אומנם ייתכן שהכתוב רצה להצביע על רמתו הרוחנית הגבוהה של משיח צדקנו, המסוגל לחוש ביראת אלוקים של אנשים על-פי חוש הריח שבו. עם זאת, ניתן אולי גם להסביר שאדם בעל יראת שמים משמש מודל לסביבה, ומפיץ ריח טוב של מעשיו הטובים.
כך למשל יצחק הבחין ביעקב, המחופש לעשיו, שבא לקבל את ברכתו, כי הוא מפיץ למרבה התמיהה ריח גן עדן מבגדיו - דחקל תפיחין (שדה תפוחים) - והבין שזהו לא אחר מריחו של יעקב הנובע ממעשיו הטובים. גם יוסף הצדיק, כפי שמצביע רש"י, הפיץ סביבו ריח של בשמים, בניגוד לריח הזפת של מוכרי הנפט הערבים שמכרו אותו למצרים.
מי יתן שנזכה להפיץ סביבנו ריח נעים של מעשים טובים, ולא פחות, כאמור, טעם של אהבת תורה. ועִם מצברים חשובים אלה נצא מחוזקים אחרי החגים.
חג שמח ושבת שלום!