אחד הרגעים האיומים בתודות מדינת ישראל היה אותו רגע שבו ירו חיילי משמר הגבול הישראלי בדם קר באותם אזרחים תמימים שחזרו לבתיהם - בכפר קאסם הקטן, מעמל העבודה היומי שלהם, ב-29 לאוקטובר 1956. אבל היה רגע יותר איום יותר מרגע הירייה, זה היה ברגע שדרגים "ממלכתיים" החליטו על הרצח הזה והזמינו את העוצר כאליבי לרצח.
היום - שישים שנה לאחר טבח כפר קאסם, אי-אפשר עוד להסתיר כי הכול היה מתוכנן וכי לא היו כאן "חריגות מהנהלים" או "גורמים קיצוניים שפעלו על דעת עצמם". הכול כמעט נחקר ונלעס - הייתה כאן כוונת "טיהור אתני" של רצח פרטים, שאח"כ יביא למנוסת הערבים מהמשולש לעבר ירדן, שהרי לא במקרה כותר כפר קאסם משלושת צדדיו ורק הדרך מזרחה, קרי ירדן, נותרה למנוסת ההמונים, כאשר ייבהלו מהרצח. אבל לא רק כפר קאסם תוכננה ל"טיהור אתני" אלא כל כפרי המשולש הדרומי, אך בכפרים האחרים סירבו החיילים הישראלים לבצע את פקודת הרצח, וחבל שגם נקודה זו איננה מועלית כי זו נקודת הגאווה שלנו כיהודים. . רבים מתוכם של הסרבנים היו ניצולי שואה בילדותם, והטראומה הזו עצרה בעדם. ונחזור לכפר קאסם. כחיזוק לכל אותה מזימה נפשעת אפשר להביא כהוכחה את ניסיון השתקת התקשורת, ואח"כ את העונשים הסמליים על מבצעי הרצח. ההשתקה באה מלמעלה - מהשלטון הישראלי של אותם ימים. וזה לא היה שלטון הימין אלא שלטון השמאל... ראשי השלטון פחדו שהחקירה תגיע אליהם. הם היו נותני הפקודות. ולימים הסתבר כי העונשים המגוחכים שקיבלו מבצעי הרצח - ובראשם הקצין שדמי, באו לסכור את פיות הנאשמים שעל כס האישום, כדי שלא יאלצו לחשוף מי עמד מאחרי פקודת הרצח שאותה ביצעו. לבן גוריון לא חסרו צרות, שהרי מלחמת סיני הייתה הכישלון הפוליטי החמור ביותר שבן גוריון שלו. חשיפת עמידתו מאחורי טבח כפר קאסם הייתה שולחת אותו לשדה בוקר כמעט עשור לפני שהגיע לשם. אבל לעניות דעתי כל ראש ממשלה ישראלי דאז היה מבצע את מה שחושדים כולם, שבן גוריון ביצע.
כל קיומה של
התנועה הציונית - כתנועה קולוניאליסטית, בנוי על "טיהור אתני", ולא רק נגד עמים זרים, כפי שנהוג בעולם הקולוניאליסטי. ההבדל בין קולוניאליזם לאימפריאליזם הוא בעניין ההתיישבות בשטח הכיבוש. בעוד שהאימפריאליזם מסתפק בכיבוש הטריטוריאלי עצמו - לשם הכפפת אוצרות הנכבש ונאמנותו אליו, הרי שהקולוניאליזם מתכוון גם לרשת את העם הנכבש ולהתנחל דמוגרפית במקומו. בעוד שהאימפריאליזם מסתפק ברודן מקומי או בנציב מטעמו להשליט את כוחו הרי שהקולוניאליזם חפץ לצרף לממלכתו את השטח הנכבש כחלק טריטוריאלי בלתי נפרד ממנו. בהיסטוריה העולמית היו משטרים אימפרייאלים בלבד והיו גם משטרים ומעצמות שהיו קולונייאלים מלכתחילה. אבל היו גם אימפריות שבחלק משטחי כיבושן הן הצטמצמו לאימפריאליות בלבד, ובחלק אחר הן הפכו לקולוניאליות ממש. דוגמה כזו אפשר למצוא באימפריה הרומית. בחלקי הכיבוש הרומיים - שהיו רחוקים מבסיס האימפריה שבאיטליה, הרי שההנהגה הרומית לא גרשה מלכתחילה את העמים שחיו שם, אלא רק הציבה עליהם נאמנים רומיים ממש, או אפילו רק נאמנים מקומיים. כך זה היה במדינות צפון אפריקה והמזרח (ובהן גם בפרובינציה יהודה). אבל במדינות סמוכות לאטליה - כמו צרפת, ספרד ועד גרמניה הרי שהרומיים התנחלו שם, כדי להרחיק את גבול העימות מאיטליה. ה"טיהור האתני" לא היה רק נחלת הקולוניאליזם אלא גם נחלת האימפריאליזם נטו. האימפריאליזם נטה להשתמש ב"טיהור האתני" כדי לסלק אוכלוסיות בעייתיות ולייבא במקומן אוכלוסיות אחרות, שלא היו חלק מהארץ הנכבשת קודם לכן, וזאת מחשש של התקוממויות של ילידים. "טיהור אתני" היא גם שיטת הגליית העמים שהאשורים והבבלים השתמשו בה, ולימים גם הרודן הסובייטי סטלין נתן את ידו לכך ושימש דוגמה לעוד כמה משטרים מסוגו. אבל בעוד שה"טיהור האתני" איננו הכרח מתוכנן מראש אצל האימפריאליסטים הרי שאצל הקולוניאליסטים זהו הכרח בפני עצמו, שהרי כוונת ההתנחלות על אדמה אחת - במקום העם הנכבש, מחייבת "טיהור אתני", ולכן בהכרח הזה מגיעים גם לרצח עם, כפי שלמשל עשו זאת הקולוניאליסטים הלבנים בארה"ב, שלימים הקימו את "אם הדמוקראטיות בעולם החופשי".
העם החדש
להבדיל מהקולוניאליזם הרגיל הרי שהציונות באה לארץ ישראל לא רק כדי להתנחל פיסית על חשבון הילידים הערבים אלא גם כדי לבנות "עם יהודי חדש". בחלק השני של הצרכים - בניית ה"עם החדש", הייתה הציונות צריכה להתמודד עם הצורך בהעלמת החרדים ויוצאי המזרח היהודים שחיו בארץ ישראל לפני בוא הציונות. בהפקת ה"עם החדש"
הייתה הציונות צריכה להתמודד עם שינויים של עולים יהודים מהמזרח ומקרב דתיי וחרדיי אירופה. כל ההפקה הציונית - של ה"עם החדש", נועדה לבנות "עם יהודי" חילוני ומערבי. על כך היו מאוחדים כל הציונים: מהימין הרויזיוניסטי של ז'בוטינסקי ועד השמאל המהפכני הציוני של טבנקין, כצנלסון, חזן, יערי וחבריהם. ה"טיהור האתני" הציוני קיבל לפתע כמה צורות ושיטות - שהרי לרצוח ולגרש יהודים אי-אפשר לעשות זאת כשהקולוניאליסט מציג את עצמו כ"נציג היהודים".
מהכיוון של הציונות מול הערבים הרי שהערבים היו חייבים - על-פי המורשת הציונית, להיעלם מארץ ישראל. רק בור ועם הארץ - או לחלופין שקרן מדופלם, יאמין שהציונות הגיעה לארץ ישראל ללא יומרת נישול ודיכוי אלא מתוך "אחוות עמים", כפי שמספרת האגדה הציונית, במיוחד זו שמשמאל. הויכוח בתוך הציונות - על הכיוון הקולוניאלי שלה, נסב אך ורק עד לאן יגיע גבול הכיבוש הזה, אם עד הירדן או אם עד המדבר הסעודי - עירקי, ואיזו כמות של ערבים יגורשו. עד הקמת המדינה הציונית פעלו הציונים בכיוון של גרושים מקומיים ומחיקת כפרים ושבטים ערבים לשם הקמת ישובים ציונים במקומם (תל אביב היא הדוגמה הראשית לכך) או ע"י קניית שטחים מיושבים בערבים ולאחר קנייתם מאפנדי ערבי זה או אחר, פעלו הציונים ב"דרך חוקית" לגירוש הערבים המקומיים כדי להקים אח"כ עיר, מושב וכמובן קיבוץ. במשך מלחמת 1948 - וזאת גם על-פי עדותו הברורה של
יצחק רבין, הרי שגירוש הערבים הפך לקולקטיבי והוא היה בכוח הזרוע וההרג ממש, וכמובן אח"כ תורץ ה"טיהור האתני" בבריחת הערבים לאחר קבלת הפקודה מצבאות ערב הפולשים. "פנקס שירות" של רבין ומחקרים רבים מפריכים את טענות ההנהגה הציוניות, ומסתבר היסטורית שהגירוש כלל גם כפרים ערבים שסייעו ל"הגנה" הציונית, וראשם הכפר שיח מוניס, שעל חורבותיו נבנתה רמת אביב.
טיהור אתני
מול הצבורים היהודים שלא היו רצויים לציונות פעל ה"טיהור האתני" - עוד לפני קום המדינה, בשיטות אחרות. גניבת ילדים החלה עוד קודם להקמת המדינה ובכך הרוויחו הציונים פעמיים. אותו ילד שנגנב הקטין את עדות המזרח (במיוחד את התימנים) ואת החרדים ואילו לציונים הוא הוסיף עוד אדם. את השיטה הזו אימצה המדינה הציונית שקמה בשנת 1948 גם לגבי העולים שעלו אליה, ובראשם עולי תימן. ממחקרים ועדויות מסתבר שלאחר מלחמת 1967 נוסתה השיטה הזו גם בקרב ערי הכיבוש הפלשתיניות, ובראשן קלקיליה. שיטת "טיהור אתני" נגד ציבור יהודי הייתה גם שיטת המרת הדת בכוח, והיא למעשה ממשיכה עד ימינו אלה. גם בשיטה הזו הציונות יוצאת בריווח כפול - יהודי חרדי ו/או דתי שהופך לחילוני ובכך הוא גם ממעיט את המיעוט וגם מעצים בעוד אחד ובעוד אחד את הציונות. אבל - מאז קום המדינה, משמים עובדים הפוך ולכן ה"חזרה בתשובה" בקרב היהודים כל כך מרגיזה את הציונים - משמאל אך גם מימין, והם מנסים להפסיקה בשיטת ה"מקל" של מלחמה בדת והצגת הדת כגורם נלעג, אך גם בשיטת ה"גזר", ע"י הניסיון ליזום קבוצות לשמירת ה"סטאטוס קוו" הציוני, ובניסיונות להחדיר את ה"השכלה" החילונית לחרדים ולגייסם במקביל, כדי שבצבא יחליפו הללו את הדת בלאומניות ובחילוניות. לפני קום המדינה הציונית עשו הציונים הכול - בגיבוי הבריטים, כדי שלארץ ישראל לא יעלו חרדים ובני עדות המזרח אך השואה טרפה להם את הקלפים. יש לציין כי עד למנדט הבריטי - בימי האימפריה הטורקית לדורותיה, הרי שיהודים חרדים ודתיים בלבד עלו לארץ ישראל וללא יומרות מדיניות והתיישבו בעיקר בערים הוותיקות, ובקרב אוכלוסייה ערבית ממש כמו ירושלים, צפת, חברון, טבריה, עכו, עזה, שכם, כפר יאסיף ועוד, ואף לימים הקימו מושבות כפתח תקוה, ראש פינה, יסוד המעלה, מזכרת בתיה, נס ציונה ועוד, ואילו הערבים לא התקוממו נגדם אלא דווקא סייעו לישוב היהודי הזה להתפתח, מעצם אי-היותו קולוניאליסטי.
הקמת מדינת ישראל - בצל השואה המרה שהשמידה גם חלק ניכר מהפוטנציאל הציוני-קולוניאליסטי, העמידה בפני הציונים את העובדה כי הפעם העולים יהיו חייבים להיות ברובם מקרב עדות המזרח ומניצולי היהדות החרדית באירופה. לפיכך החל ה"טיהור האתני", של גניבת ילדים והמרת הדת לצבור כוח ותאוצה. למרות הגירוש העצום - של מאות אלפי הפלשתינים במלחמת 8194, הרי שהישוב הציוני לא שבע נחת מ"מיעוט המגורשים", על-פי טעמו ולכן רעיונות ה"טיהור האתני", כמו גרוש ונישול תחת "משטר ממלכתי", לא הופסקו, אבל ירדו למינון נמוך יותר. מלחמת סיני הייתה עבור הקברניטים הציונים הזדמנות מעולה להיפטר מערביי המשולש הדרומי ולחדש את ימי ה"טיהור האתני" של 1948. מסתבר שלימים השיטה הזו לא הצליחה אך כפר קאסם שילמה את מחיר הניסיון הזה. לא במקרה קברניטי המדינה - כולל שרי ממשלה ממפלגות השמאל, עמדו ועומדים בסירובם להופיע והתנצל "ממלכתית" על הטבח. הכרה בטבח כטבח היא בעצם חשיפת הסוד האפל של הציונות:
קיומה של הציונות תלוי ועומד על "טיהור אתני".
אמצעי הגנה גזעני
סוג של "טיהור אתני" הנמשך בימינו באופן יומי הוא אותו "חוק השבות" המייבא למדינת ישראל "חלקי חילוף לבנים" - שבכמעט ממחצית המקרים הם גם אינם יהודים וחלק ניכר מהם גם אנטישמים וניאו נאצים, כדי לבולל ולהקטין את החרדים ואת בני עדות המזרח, ומנגד לצמצם את המיעוט הערבי. במקביל נאסרת אזרחותם של בני זוג ערבים שאחד מהם הוא משטחי הכיבוש של 1967. כדי למנוע מלחמת נגד כלפי אותו "טיהור אתני". עניין ה"גיור הליבראלי" במדינת ישראל - שגם השמאל הציוני שש עליו כמוצא שלל רב, הוא אמצעי ל"טיהור אתני", בעצם הוספת אוכלוסייה ציונית - טהורה ולבנה על חשבון המיעוטים במדינת ישראל תוך שימוש בקוד "ציונות" כאמצעי הגנה גזעני. גם נגד הסקטור הערבי ניסו - בראשית קום המדינה, ניסו להשתמש במונח "גיור". בן-גוריון לא היה שבע רצון מכמות הערבים שנותרו בארץ ישראל לאחר מלחמת 1948. מנגד, הוא קלט שקיים הבדל שבטי ואורבני בין הבדווים - בעיקר אלה של הנגב, לבין אחיהם הערבים. או - אז הוא הגה את רעיון "גיורם" של הבדווים והכניס בתוכניתו את ראש אמ"ן דאז (חיים הרצוג - לימים נשיא המדינה ואביו של
יצחק הרצוג, יו"ר מפלגת העבודה...), את ה"רב הראשי" דאז - יצחק הרצוג הרצוג (אביו של חיים הרצוג...), את הרמטכ"ל דאז,
צבי צור ואת ה"רב הצבאי הראשי", שלמה גורן (לימים ה"רב הראשי" בישראל). יהושע כהן - איש הלח"י, אמור היה להיות האחראי להמבצע ו
מנחם הכהן (לימים ח"כ מפלגת העבודה) היה אמור להיות ה"רב" ש"יגייר" עשרות אלפי בדווים. לימים התוכנית לא יצאה לפועל מפחד המדינה מה יאמרו אומות העולם, אבל ההיסטוריון ואיש מפלגת העבודה, ח"כ לשעבר מיכאל בר זוהר (מנאמני בן-גוריון) לא התבייש לכתוב רשמית כי עבור הציונים זו הייתה "בכייה לדורות" משום שכך הם הפסידו עשרות אלפי "יהודים חדשים" ומנגד הם היו מוחקים עוד עשרות אלפי ערבים. לא לחינם מאוחדים הימין והשמאל הציוני ב"גיור ליבראלי" ש"לא על-פי ההלכה", בהנהגת הרפורמים, שרובם בכלל אינם אזרחי מדינת ישראל.
כדי למחוק את חרפת הטבח בכפר קאסם הרי שהמאבק הציבורי והפוליטי חייב להיות בהפיכת מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" תוך ביטול "חוק השבות" והפיכת ה"גיור" לעניין דתי - יהודי בלבד, שאין לו שום קשר עם מעמד האזרחות, ההופך כל "מתגייר" בעלמא לאזרח ישראלי בין לילה, ומחשיב את ותו נכרי כ"יהודי". מאבק כזה חייב לרכז את המיעוטים השונים - ערבים, חרדים ובני עדות המזרח שאינם נהנים ממעמד ה"רוב" בשלטון הציוני, ובכך להפסיק את ה"הפרד ומשול" הציוני שאותו מתאמים ציונים משמאל ומימין כדי שהציונות תמשיך לשלוט בארץ הקודש וליצור מצג שווא של מיעוט שהוא רוב ושל רוב שהוא מיעוט.
