מי שסבור שהוא חכם מופלג כאשר הוא חוזר ומדקלם את המנטרה: "שלום עושים עם אויבים", ובכל פעם נדהם לגלות שכל המלחמות פורצות ממצב של "שלום" או "שלום מדומיין" - בסופו של יום איננו כל-כך חכם... אבל הוא מקצוען בגניבת דעת באמצעות דברי-חלקות. הבעיה בסוג זה של הונאת הרבים היא בנסיון במזיד להפוך אוקסימורון ל"משפט אמת", ע-ידי השמטת מחציתו הבלתי נוחה מהתאור השלם והאמיתי משל המציאות.
שלום ומלחמה הן שתי נקודות קיצון על ציר האלימות האנושית. בקצה האחד ניצב הערך "שלום" = "אפס מלחמה", ובקצה השני ניצב הערך "מלחמה = אפס שלום". אין תחום בחיינו שכללי ברזל אלה אינם קיימים בו ואינם מעצבים בו את ההתפתחויות, אם מגדירים נכון
דבר והיפוכו. המציאות נעה תמיד על הרצף הנ"ל ופעמים קרובה יותר לשלום ופעמים למלחמה.
למלחמה די בצד אחד המנסה לכפות את רצונו בכוח על הצד האחר, מבלי להתפשר על-אף אחת מדרישותיו ומוכן לשלם על כך את מחיר הנזקים במלחמה, בעוד השלום דורש שני צדדים לפחות, ומושתת על הסכמה שביסודה עומדת פשרה בין מאוויי הצדדים. בפועל, התנאים לשלום נוצרים כאשר שני הצדדים הנמצאים בניגוד אינטרסים, מבינים ששימוש בכוח או המשך השימוש בכוח אינו עשוי להביא להם הישג שיצדיק את הנזקים שיספוג כל אחד מהם במלחמה. במצב זה ינסה כל צד למקסם את ההישג שיוכל להגיע אליו מתוך הדברות, שתמיד מחוללת נזקים פחותים מאלימות המלחמה. מול כל הסדר מוצע שוקל כל אחד מהצדדים את מחיר המשך המלחמה לגביו, ומשתדל לשכנע את הצד השני כי הוא אדיש למחיר זה. באותה מידה הוא שוקל גם את הנזקים שיוכל לגרום לצד האחר, ובאמצעותם להשיג תמורה טובה יותר למחיר שישלם הוא. הקושי הגדול ביותר הוא, כמובן, להעריך נכון את חשבון "הרווח, ההפסד והכדאיות" שעושה הצד השני. כאשר מדובר ברווח והפסד אין מדובר אך ורק בערכים חומריים או פיננסיים, אלא במכלול הגורמים הנלקחים בחשבון על-ידי הצדדים וכיצד האחר משקלל עבורו כל אחד מהם. הגורמים הלא כמותיים, הם הקשים ביותר להערכה ושקלול.
הרשות נתונה
גניבת דעת היא חרב פיפיות, משום שמי שמנסה לגנוב דעתו של אחר עשוי ליפול בעצמו ל"מלכודת גניבת הדעת העצמית" כלומר, שכנוע עצמי בנכונות נקודת המבט שאותה התכוון למכור לאחר, אף שהוא יודע שאין תוכה כברה. שיקולים של שלום ומלחמה מורכבים הם, מפני שדרכו של העולם מורכבת ואיננה דוגמטית דטרמיניסטית אלא פועלת לפי הכלל היהודי הידוע: "הכול נקבע, והרשות נתונה". פרוש הדבר: הדרך בה בחרת ללכת, בדומה לכל הדרכים החלופיות שבחרת לא ללכת בהן, קובעת את תוצאת הבחירה ולא רק את המטרה או השיטה, הזמן או שקלול-הנתונים שעשית. הפנמת תובנה זו מביאה אותנו אל סף החוכמה הצרופה בעוד התעלמות ממנה היא הטיפשות הצרופה ומן המחוללים העקריים של ההונאה העצמית.
דווקא בשאלות של שלום או מלחמה, חכמת ההמונים נראית כדרך הנכונה והטובה ביותר לקלת החלטות. לגבי מלחמה קיימות שתי מגבלות מעשיות: הסודיות הנדרשת למיצוי מהלכי המלחמה מזה והידע המקצועי הצבאי שאיננו נחלת הכל מזה. בשלום, ההפתעה אינה אפשרית ולדעתי גם אינה רצויה ואילו הידע הצבאי, איננו החלק היחיד ולפעמים אפילו לא העיקרי בתהליך קבלת ההחלטות. החלטה על הליכה להסכם שלום צריכה, על-כן, להיות גלויה ואוניברסלית ולהתקבל על-ידי רוב העם, דהיינו: במשאל-עם, לאחר שנבחנה על-ידי המומחים למיניהם ולאחר שמירה המידע המצוי והניתן לחשיפה נפרש בפני הציבור בדרך גלויה והוגנת.
על-כן, הסכמי אוסלו היו גניבת-דעת; הבריחה מעזה הייתה גניבת דעת וגם הטיעון הנ"ל הגורס ששלום עושים עם אויבים, מבלי לדבר על מהות השלום, הסיכונים והוויתורים הכרוכים בו הוא גניבת דעת. באותה מידה, טיעונו השכיח של
שמעון פרס ז"ל באשר לאי-חשיבותם האסטרטגית של שטחים בעידן הטילים והרקטות, כתירוץ להסכמה לוויתורים טריטוריאליים מסוכנים, ללא תמורה שוות-ערך מן הצד השני - היה בגדר גניבת-דעת.
שלום רצוי ויציב מושג, כאמור, כאשר שני הצדדים סבורים באמת ובתמים שאכן זהו ההסדר הרצוי להם, וכי קיימים בו מספיק יסודות לקיום ארוך-טווח. אם אין זה המצב, הטענה שהולכים להסדר שלום אמיתי הינה גניבת-דעת, אעל-פי שלשלום עשויה להיות דינמיקה חיובית ובלתי-צפויה משלו.
גניבת-דעת, היא מבחינות שונות אמירה חריפה יותר מ"שקר", "הונאה", "רמיה", "אחיזת עיניים", "תרמית" ועוד. עיקר הדגש בה מושם על עיקור השיפוט של השכל הישר אצל מי שנפל קורבן לה.
