את הכלל "נקודת העניין הנמוג" הציג פרופ' נורת'קוט פרקינסון בספרו המפורסם "החוק" (הידוע בשם "חוק פרקינסון") בשנת 1957. הוא קובע, כי משך הזמן שיוקדש לדיון בנושא כלשהו לא יושפע בהכרח מחשיבותו, אלא בעיקר ממידת ההבנה של המתדיינים.

פרקינסון מדגים זאת בתיאור של ישיבת מועצת המנהלים בחברה כלשהי. הקמת כור אטומי בעלות של 10 מיליון דולר תאושר תוך שתיים וחצי דקות. לדיון על הקמת סככת אופניים לעובדים, תמורת 2,350 דולר, יוקצו 45 דקות. ואילו תקציב הכיבוד בישיבות "ועדת הסעד המאוחדת" – 4.75 דולרים לחודש – יגרור דיון של שעה ורבע, בסיומו יוחלט לדחות את ההחלטה לישיבה הבאה כדי לקבל יותר מידע.

אפשר בהחלט להרחיב את החוק הזה ולקבוע, כי תשומת הלב שתוקדש לנושא כלשהו, לא תושפע בהכרח מחשיבותו, אלא בעיקר ממידת ההבנה של המתבוננים וממידת הקרבה שלהם לאותו נושא. כמה דוגמאות אקטואליות מיטיבות להוכיח את תקפותו של אותו חוק, שיחגוג בשנה הבאה שישה עשורים לפרסומו.

קרוב לרבע מיליארד אמריקנים מתבקשים לבחור את נשיאם, כאשר על הפרק עומדות סוגיות רבות חשיבות – בתוך ארה"ב ומחוצה לה. כיצד מתמודדים עם בעיות ביטוח הבריאות? מה עושים כדי להאיץ את הכלכלה ולהקטין את האבטלה? מהי הדרך להילחם נגד הטרור? האם יש לשנות את המדיניות כלפי רוסיה? ועוד שורה ארוכה של נושאים שבהם מעשיו של הנשיא יכולים לעצב ואף לשנות את חייהם של תושבי ארצו וגם של מיליארדים ברחבי העולם.

ובכל זאת, מסע הבחירות הזה התמקד בסופו של יום במה שכולם יכולים להבין: יחסו של דונלד טראמפ לנשים ומידת נכונותו לקבל את תוצאות הבחירות; ופרשת המיילים של הילרי קלינטון. מילים גסות – כולם מבינים. הטרדה מינית – כולם יודעים מה זה. העיקרון של הכרה בתוצאות – כולם חיים איתו. חוסר אחריות בטיפול במידע מסווג – כולם תופסים את המשמעות של זה.

בסופו של יום, האמריקנים לא בוחרים במי שמציע להם את הנתיב הטוב יותר של חרות ורדיפה אחרי האושר. הם גם לא מצביעים נגד מי שלדעתם תוכניותיו מסוכנות מדי למדינה ולחברה. הם מצביעים בעד מי שהם מתעבים פחות, או אולי בעד מי שהם מחבבים טיפה יותר. כך יוכרעו הבחירות: לפי מה שכל אחד מבין, וזה המכנה המשותף הנמוך ביותר.

רעידת האדמה שהתחוללה השבוע באיטליה לא הייתה יוצאת דופן בעוצמתה ובנזקים שגרמה, ובכל זאת היא תפסה כותרות אצלנו, לפחות למשך כמה שעות. נדמה לי שרעידות אדמה הרבה קשות שהתחוללו במקומות אחרים, לא זכו לכזה עניין אצלנו. ולמה? כאן זה פשוט: משום שאיטליה קרובה בהרבה, הרבה ישראלים מבקרים בה, יש ישראלים לא מעטים שמנהלים בה עסקים. בקיצור: מכירים אותה ולכן מדברים עליה.

באחד מפרקי "הבית הלבן" טוען כומר שחום-עור באוזני הנשיא, כי הוא אינו מתרגש רצח עם באפריקה רק משום שהוא באפריקה. אילו היה מתרחשת באירופה, כל עוצמתה של ארה"ב הייתה מופעלת כדי להפסיק אותו ולסייע לקורבנות – הוא אומר. וזה באמת מה שפחות או יותר קרה: תשוו את היחס של העולם למלחמות האזרחים ביוגוסלביה ובסודן. מיליון נרצחים ברואנדה לא יקבלו עשירית מתשומת הלב שיקבלו 10,000 נרצחים בקוסובו. אנחנו לא מגיבים לפי החומרה, אלא לפי מידת ההיכרות שלנו.

הכותרות השבוע סביב תאגיד השידור הציבורי נראו כאילו מדובר בסוגיה קיומית. חלק מהן נבעו מהפוזיציה של התקשורת, שמאוד אוהבת להתעסק בעצמה מתוך הנחה שהיא באמת הדבר החשוב ביותר בעולם. וכאשר לתוך הקלחת הזאת נכנס בנימין נתניהו – ברור שידיעות אחרונות והארץ יתנפלו עליו, וברור באותה מידה שישראל היום יעטוף אותו בצמר גפן.

אבל זו לא הסיבה היחידה. כל אחד מבין מה זו טלוויזיה, לכולם יש בדיחות על הערוץ הראשון, איש לא אוהב לשלם אגרה. בקיצור: נקודת העניין הנמוג במלוא הדרה. "הכל מבינים מה טיבו של קפה – איך להתקינו והיכן לקנותו – ואם בכלל יש צורך לקנותו", כותב פרקינסון. אותו הדבר נכון לגבי רדיו וטלוויזיה, ולכן הרעש סביב הנושא – שיצא מכל פרופורציה.

מתי איבדתי את העניין במכבי תל אביב כדורסל? זה כנראה היה חלק מתהליך ההתבגרות – כאשר מגלים שיש בחיים כמה דברים יותר חשובים – ולבטח זה היה במקביל לאובדן הצביון הישראלי של הקבוצה. מכבי שזכתה באליפות אירופה בשנת 1977 הייתה קבוצה של ישראלים, או לפחות ישראלים-זמנית, מחוזקת בכמה אמריקנים. מכבי של העשורים האחרונים, וביתר שאת של השנים האחרונות, היא קבוצה של אמריקנים שיש בה כמה ישראלים רק משום שבליגה חייבים להיות לפחות שני ישראלים על הפרקט בכל דקה נתונה. ביורוליג, שם אין מגבלה כזאת, הישראלים הבכירים ביותר – גל מקל, גיא פניני, סטיבן לנדסברג, יוגב אוחיון – הם רק קצת יותר מאשר נערי פוסטר.

זכותה של הנהלת מכבי לפעול משיקולים עסקיים ולהביא שחקנים שימשכו קהל ושיגבירו את הסיכוי להצלחה (אם כי בשנים האחרונות זה ממש לא הולך). אבל שיפסיקו לספר לנו על "הקבוצה של המדינה", שיפסיקו למכור לנו את הבלוף כאילו היא מייצגת את כולנו, שיפסיקו לומר לנו שמי שאיננו תומך בה – נמצא על הספקטרום הבוגדני. זו קבוצה שעושה רע לכדורסל הישראלי ושפוגעת בצורה אנושה בנבחרת ישראל. בקבוצה כזו אין לי שום עניין.

נסיים בנימה אופטימית, במקום שבו העניין דווקא לא נמוג. שוחחתי השבוע עם כמה עשרות חניכים בקד"ץ (קדם-צבאי) שדרות והצגתי בפניהם מספר טעויות נפוצות על השואה. דיברנו על אנכרוניזם בהתייחסות לשואה והתפתחות מדיניות ההשמדה, על יומנה של אנה פרנק ו"רשימת שינדלר", על הקאפוס וישראל קסטנר ועוד עניינים.

מדובר בחבר'ה בני 18, המקדישים שנה מחייהם האזרחיים לשם הכנה לשירות הצבאי – כבר נקודת זכות מהותית. והם עושים זאת בשדרות, על כל הכרוך בכך. ההרצאה שלי הייתה חלק משבוע בנושא השואה, שאיננו בדיוק בראש סדר היום של הנוער הישראלי. הם היו קשובים ומנומסים, הפגינו ידע ועניין, שאלו שאלות חכמות והביעו דעות מושכלות. אמרתי להם שהם אכזבו אותי לטובה: ציפיתי לתשובות מקובלות ואף בנאליות כנקודת מוצא לטיעונים שלי, אבל הם הפתיעו בתשובות הרבה יותר מגוונות. טוב לדעת שיש לנו כזה נוער.