מאשימים את התקשורת הישראלית שהיא שמאלנית מדי, ללא שום פרופורציה להשקפת העולם הימנית של מרבית הציבור במדינה. במצב הקיים זה נכון בהחלט, אך את קולר ה"אשמה" אין לתלות אלא באמון הרב שרוחשים לה מרבית קוראי העיתונים הגדולים ואלה המעדיפים לצפות בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, מה שמתבטא, כמובן, בתפוצה הרבה וברייטינג הגבוה, יחסית, שהם זוכים להם.
האשמה שכזו כמוה כהתפרצות לדלת פתוחה. מה לעשות, ש
ידיעות אחרונות הוא עדיין העיתון הנמכר ביותר במדינה, שערוצים 2 ו-10, הנחשבים למעוזים של השמאל, פופולריים לאין שיעור מערוצים 7 ו-20, מעוזי הימין. והגיעו הדברים עד לידי כך, שכדי להגיע אל קהל היעד שלו - נאלץ
ישראל היום, ללא שום ברירה, להציע עצמו ללא כל תמורה.
למען הגילוי הנאות, זה המקום להודות, שבראשית דרכה דווקא דרך כוכבה של עיתונות הימין, ובמשך שנים הייתה לה עדנה. עורכי עיתונים ותיקים כמו
עזריאל קרליבך (מעריב), הרצל רוזנבלום (ידיעות אחרונות), גבריאל צפרוני (הבוקר), אייזיק רמבה (חרות), ובמידה מסוימת גם גרשון שוקן (
הארץ) היו בעלי השקפת-עולם ימנית, ואף עלה בידיהם לעצב באמצעותה דעת-קהל אוהדת להם.
המהפך
אך לא לעולם חוסן. המהפך הגדול התחולל רק בשנות השמונים של המאה החולפת, כאשר עיתונים כמו ידיעות אחרונות והארץ, השורדים עד עצם היום, הפכו את עורם ולבשו אצטלה שמאלנית ברורה. במרוצת הזמן הצטרפו לקלחת הזו גם ערוצי הטלוויזיה המסחריים - 10 ו-2, כשהם מותירים, הרחק מאחור, את ערוץ 7 וערוץ 20, בעלי השקפת העולם הימנית.
אל המהפך הזה הצטרף עוד הרבה קודם לכן שבועון החדשות הפופולרי "
העולם הזה", בראשותו של
אורי אבנרי, שהיה במקורו איש אצ"ל מובהק, ושלימים שינה מן הקצה אל הקצה את השקפת-עולמו כביטאון של שמאל קיצוני. רק בתור שכזה הפך עיתונו לשבועון הנקרא ביותר במדינה.
את סוד הצלחתו של השמאל בתקשורת יש לתלות, מן הסתם, בכישורי עיתונאיו, שהצליחו לרכוש את ליבו של ציבור גדול לאין ערוך מזה של עיתונאי הימין; מה גם שמאז ימי ז'בוטינסקי ממשיכים תלמידיו בענף התקשורת לדדות יותר מדי במי-אפסיים.
