לרכוב בשבת על אופניים לבית הכנסת

לאט-לאט אבל בצורה בטוחה למדי מתחיל הפלוראליזם לחדור גם אל תוככי הממסד האורתודוקסי, בישראל, בכלל ואל תל אביב, רבתי - בפרט. בהנאה רבה הבחנתי - ביום שבת החולף - בזוג צעירים (מהמגזר הצרפתי או מאחת מארצות המגרב) שעשו דרכם אל כיוון בית-הכנסת הסמוך. הצעיר מבין השניים, היה חבוש כיפה ואחז זוג אופניים בידיו. הצעירה הייתה לבושה, לבוש סולידי ומהודר, כמנהג בנות ישראל הנוהגות צניעות יתרה, בלבושן ובהתנהגותן.

הקיצור, אלמלא אותו זוג אופניים שהחזיק בידיו, אותו צעיר חבוש כיפה וגלגל אותם אל כיוון בית-הכנסת הסמוך, הרי מדובר היה בזוג צעירים שומרי מצוות ושבת, ככל זוג רגיל, אופייני ושגרתי שפוגשים אתם, בערבי שבתות ובשבתות, בערים הראשיות בישראל בדרכם אל בתי התפילה השונים. הצירוף המוזר למראה, לכאורה - של צעיר חבוש כיפה המחזיק אופניים בידיו, ביום שבת, לא היה מראה שגרתי, כלל וכלל.

מסתבר ומתברר כי בחלק ניכר מהקהילות היהודיות, שבאירופה ובארה"ב - ובכלל זה, דווקא בקהילות היהודיות האורתודוקסיות, במדינות אלה - ניתן לקיים ולנהל אורח חיים יהודי, דתי אורתודוקסי ולעשות מעשים כשלכאורה, לא ייעשו והינם בבחינת: "בל ייראה ובל יימצא", בקרב יהודים דתיים אורתודוקסים, בישראל. מי שגדל וצמח, בקהילה דתית אורתודוקסית בארץ, לא יעז - לעולם - לילך אל בית-הכנסת בשבת כשהוא אוחז, רחמנא ליצלן, זוג אופניים בידיו.

הדברים אינם נכונים ואינם ישימים לגבי יהודים דתיים אורתודוקסיים, שגדלו וצמחו בקהילות יהודיות אורתודוקסיות בארה"ב ובאירופה. הדברים נכונים, אף אשר לכל הקשור לשמירת כשרות, בידי יהודים אורתודוקסיים, שיסוד וקרקע גידולם היה בקהילות אורתודוקסיות באירופה וארה"ב. לא אחת נתקלתי במי שהגדירו עצמם כיהודים אורתודוקסים, שומרי שבת וכשרות, שלא הייתה להם כל בעיה שהיא לאכול אוכל שבושל בשבת, ובתנאי - שנשמרה הפרדת כלים בין בשר וחלב; שהבשר מקורו בשחיטה כשרה, שנשחטה, כדת משה וישראל וכי אין למיני המזון (הבשרי והחלבי, כאחד) שהם אוכלים, כל ערבוב ועירוב של מאכלות טרפים, יחד עם סוגי ומיני מאכלים אלה שהם צורכים.

העיקרון ההלכתי האורתודוקסי הידוע, כפי שהגדיר וניסח אותו, מרן רבי יוסף קארו זצ"ל, לפיו: "מי שחשוד על חילול שבת, חשוד גם על הכשרות", נוטש - אט אט - מקומו, במרכז ההתנהלות הדתית היהודית האורתודוקסית, בחי היומיום של הפרט, בקהילות השונות, ברחבי אירופה וארה"ב. עיקרון זה מפנה מקומו לעיקרון של שמירת הכשרות לגופה, קרי, בישול מאכלי בשר וחבל יחדיו; הקפדה על שחיטה כשרה שאר ענייני כשרות, הקשורים וטבועים במושג הכשרות גופו ולא בסובב ובנסבב לו.

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם, שבה קיימת השגחת כשרות, מכוח חוק. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם, בה נקבע ונמסר מונופול, מכוח חוק, למילה ולמושג: "כשר", לרבנות הראשית לישראל. החוק קובע ששימוש במילה: "כשר", בכל הקשור לייצור מזון, מכירתו והגשתו, בבתי אוכל שונים, שלא באישור ובהשגחת הרבנות הראשית לישראל, מהווה הפרת הוראות חוק.

בעבר סירבה הרבנות הראשית לישראל, לאפשר קיומן של מסעדות המשתייכות לאותה רשת, כאשר חלקן ביקשו להיות מסעדות כשרות, שעה שהרשת עצמה לא הייתה רשת כשרה, בנימוק של הטעיית הציבור. גישתה זו של הרבנות הראשית לישראל, התקבלה על דעת בג"ץ שדחה עתירות בהן ביקשה רשת שאינה כשרה, לכפות על הרבנות הראשית בישראל, ליתן תעודת כשרות למסעדות כשרות, הפועלות במסגרתה של רשת שאינה רשת מסעדות כשרות, במוצהר.

כיום, הרי הדבר הינו במסגרת של חזון נפרץ, כאשר רשתות מזון בלתי כשרות, בעליל, דוגמת רשת המזללות "מקדונלדס" ורשת המסעדות "מוזס", הגם שהינם רשתות מזון בלתי כשרות, בעליל, מקבלות - בלי כל הרהור וערעור שני שהוא אישורי כשרות למסעדות הפועלות במסגרת רשתות אלה, הגם שהינן נושאות שמות של אותן רשתות מזון, בלתי כשרות, בעליל. איש אינו טוען עוד - ובוודאי ובוודאי שאין טענה שכזו נשמעת, מצידה של הרבנות הראשית לישראל, כי בהענקת - תעודת כשרות למסעדה הפועלת במסגרת של רשת מזון בלתי כשרה, יש משום הטעיה, לכאורה של הציבור הרחב.

זאת ועוד. לאחרונה נשמעו קולות, בקרב הציבור הדתי והחילוני, בישראל, כאחד, לפיהם יש להפריט ההשגחה על הכשרות בישראל ולהעבירה, לפיקוח גוף מסחרי, תוך נטילת המונופולין - המסור, באופן בלעדי וייחודי, לרבנות הראשית בישראל - מהרבנות הראשית בישראל.

טוב הדבר, לדעתנו אנו, כי מדינת ישראל "מתבגרת" ואינה משמשת עוד, בתפקיד ובמעמד של "שוטר כשרות", מטעם המדינה. טוב המדינה, כי המדינה לומדת דעת, שיש מקום להפריט מוסד ההשגחה על הכשרות ולהעבירו, לטיפולו של גוף מסחרי פרטי, שאינו חלק בלתי נפרד ממוסדות המדינה ורשויותיה. סוף-סוף, מבין הממסד בישראל - דתי וחילוני, כאחד - כי אין צורך ב"גננות" וב"מפקחים מטעם המדינה", כדי להחליט ולקבוע אם מה שמוגש לנו בצלחת, הינו כשר, אם לאו.