א. מינויים

ההחלטה למנות את אלוף אביב כוכבי לסגן-רמטכ"ל (אומנם ייכנס לתפקידו רק בשנה הבאה) מוזרה, למרות כל השבחים, שמעטירים על כוכבי, שמכהן כעת כמפקד פיקוד הצפון. כוכבי היה ראש אגף המודיעין (אמ"ן), שכשל במבצע צוק איתן, בשנת 2014. אמ"ן מנחיל לנו כישלון על גבי כישלון, וכפי שאמר בזמנו, בדיון בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ח"כ יצחק רבין, "זו דרכו".

עוד מעט, כנראה, יפורסם דוח מבקר המדינה על "צוק איתן", וכישלון המודיעין יככב בו. האם תקין לקדם כעת את כוכבי, שחתום על ההערכות השגויות?!

מצד שני יאמרו, שאם יודח כל קצין ששגה, לא ייוותרו קצינים במחסנית. אין שגיאה גדולה מזו. אפשר לראות בצבאות אחרים - ובעיקר, בחיל-הים האמריקני - שאי-סלחנות לשגיאות מפקדים רק מטייבת את המערכת, ומשאירה בה את המשובחים ביותר. להשוואה, שחקן כדורסל, שאינו מספק את הסחורה, המאמן מורידו לספסל עד שיתעשת.

מעז ייצא מתוק, ובמינוי הבעייתי של כוכבי, אני מקווה, נסתם הגולל על הקריירה הצבאית של המומחה-בגרוש להיסטוריה יאיר גולן.

ב. שלהם בלבד

האירוע המרכזי בחגיגות העשוראא של השמאל הישראלי הוקדש להגנת הדמוקרטיה - כמובן, לפי דרכם. כלומר, אם אינך מסכים עם דעותיי, אתה אנטי-דמוקרט.

כמה דתיי-מחמד קישטו את העצרת ההסתה והשנאה של המחנה הציוני. הם לא שיככו את המסר, שכל מה שאינו מסכים עם אמירותיהם הוא הסתה, המסכנת את הדמוקרטיה.

אני עוצר את נשימתי בציפייה דרוכה למופע השני - הממלכתי כביכול - של חגיגות העשוראא העבריות, שבו, כצפוי, תוגן הדמוקרטיה שלהם, ותגונה ההסתה במלים קשות של שנאה.

ג. עונת השפל

ארצות-הברית הנפיקה שני מועמדים די לא-ראויים לנשיאות - אחרי שמונה שנות הכישלון של אובמה. קשה להבין איך מעצמה כה אדירה אינה מצליחה להציב מועמדים ראויים לנשיאות, שינהיגו את העולם החופשי.

דרגה נוספת של שפל מדגימה התקשורת - האמריקנית בראש ובראשונה, אך גם שלנו - בסיקור מערכת הבחירות. כמה עיתונים גדולים אמריקניים הודיעו מראש על תמיכתם (אנדורסמנט - באמריקנית) בהילרי קלינטון. סיקור מערכת הבחירות נראה מוטה, ומזכיר את מה שהתרחש בארץ בארבעת העשורים האחרונים, כשהתקשורת הישראלית נקטה במערכות הבחירות קו מסוים, שלא הלם את רצון העם. ואז, אחרי הבחירות אצלנו, דיברו צבועי התקשורת על הפתעה, אך מיד חזרו אל סורם.

ניווכח בשבוע הבא, כשייספרו הקלפיות.

ד. כוח צביקה

צביקה גרינגולד מסמל את אחד מרגעי השיא במלחמת יום הכיפורים. כיממה הוא לחם נואשות בטנקים סוריים, שחדרו לרמת הגולן, נפצע, החליף טנקים, ושינה עמדות - בהנחיית מפקדיו (מח"ט 188 וסגנו), ואחרי נפילתם ביוזמתו האישית. על מעשיו הוענק לו אחרי המלחמה עיטור הגבורה. וזה סיפור המעשה: "ביום 6 באוקטובר 1973 שהה סרן צבי גרינגולד בקיבוצו, לאחר שסיים את תפקידו הקודם [מפקד פלוגה - אב"ץ], זמן קצר לפני המלחמה, והוא טרם משובץ בתפקיד אחר. כשנודע לו על פרוץ הקרבות, חזר ליחידתו הקודמת [חטיבה 188 "ברק"] ברמת-הגולן, ארגן לעצמו כוח של 3 טנקים ויצא לבלום את התקדמות שריוני האויב לעבר צומת נפח.

במהלך קרב זה אבדו 2 טנקים, והוא נשאר לבדו מול נסיונות חוזרים-ונשנים של הסורים להתקדם לעבר נפח. במשך שעות נלחם יחידי, בעוד שבכל רשתות-הפיקוד חשבוהו כמפקד כוח טנקים שכונה 'כוח-צביקה'. אחר-כך, הצטרפה אליו יחידת-מילואים [מחטיבה 179], אשר ניסתה להתקדם, אך נאלצה לסגת בגלל ריבוי הנפגעים. במהלך קרב זה נפגע הטנק של סרן צבי גרינגולד והוא נפצע. למרות פציעתו עבר לטנק אחר של יחידת-מילואים, ונטל לידיו את הפיקוד עליו. בהמשך הלילה נשאר שוב לבדו, בולם במשך כמה שעות את ניסיונות הפריצה של הסורים, עד שהצטרף אליו, לקראת הבוקר, סגן-מפקד-חטיבה עם טנקים נוספים. עם בוקר כאשר נתקבלה הודעה שכוח סורי הגיע מכיוון אחר למחנה נפח, קיבל הוראה לנוע במהירות לעבר המחנה יחד עם טנק אחר נוסף הדפו את טנקי-הסורים, אשר הגיעו לגדרות המחנה [נפח]. לאחר הקרב פונה-לבית החולים אבל כעבור שבוע חזר להמשך הלחימה. בעמידתו האיתנה, אגב גילוי גבורה עילאית, עיכב ומנע את התקדמות הסורים לעבר נהר הירדן [ההדגשות שלי - אב"ץ]".

כבר אחרי המלחמה, היו שערערו על סיפורו של "כוח צביקה", ומדי פעם מושמעות הפרכות נוספות, שהחמורות בהן היו של עוזי מור (מג"ד מילואים בחטיבת השריון 179) ושל אמנון שרון (מ"פ בגדוד של מור). כעת הצטרף למפריכים תא"ל יאיר נפשי - מג"ד 74 במלחמה, בעל עיטור העוז, שפיקד על חטיבת ברק אחרי המלחמה. נפשי טען, כי המציא את הסיפור, שצביקה השמיד 60 טנקים סוריים, כדי להאדיר את שמה של חטיבת ברק, שהוכתה קשות במלחמה, והיה צריך להקימה מחדש.

שריונאים פקפקו האם טנק צנטוריון ("שוט"), שיש 72 פגזים בבטנו, מסוגל להשמיד בקרבות ליילה ללא אמצעים לראיית ליילה, טנקי אויב - גם אם היה זה באמצע חודש תשרי, והירח כמעט היה מלא.

לא פניתי לדברי עוזי מור ולא לדברי אמנון שרון (שנפל בשבי הסורי, וכתב ספר על מעשיו במלחמה), אלא לספר, "כוח צביקה", שכתב גרינגולד בשיתוף עם העיתונאי עמי דור-און (מודן, 2008, 211 עמודים). ספרו מפרט את תולדותיה המרתקים של משפחתו, שהתגוררה בקיבוץ לוחמי הגטאות בגליל המערבי, ואת המשקע שהותירה המלחמה על המחבר, שלקה בתגובת קרב - PTSD, הידועה בשמה העממי, הלם קרב.

בניגוד להילה של כוח צביקה ולסיפורים על לחימתו - אין ספרו מתרברב בהשמדת עשרות טנקי אויב, אלא מספר על ירי על מטרות, שרק חלקן טנקים ורכב קרבי משוריין. המשימה, מגדיר גרינגולד, הייתה להשמיד טנקים רבים ככל האפשר (עמ' 89). "פגענו בלא מעט מטרות ... שש-שבע ודאיות ועוד שלוש-ארבע כמעט ודאיות [ההדגשה שלי - אב"ץ]", הוא כותב (עמ' 91), ואז, שעה קלה לפני חצות, מדווח צביקה, נותר "בלא פגזים כמעט" (שם). לאורך כל הספר, מבהיר גרינגולד, כי היה בשטח, וירה על מטרות סוריות, אך אינו מייחס לעצמו את השמדתן. "פגענו בשפע של מטרות סוריות ...", סיכם (עמ' 118), אך לא הצהיר שפגע בהן בעצמו, אלא הכוח שהיה בו פגע בהן, וכמובן לא כולן היו טנקים סוריים. גם בתיאור לחימתו על מחנה נפח, גם אחרי נפילת אל"ם יצחק בן-שהם, מח"ט 188, הוא מדבר על ירי ביום על טנקים סוריים, שתקפו את המחנה, אך אינו מספר על השמדתם.

אמנון לורד, ידידי, הפנה את תשומת-לבי לתחקיר מוקדם, שעשו אל"ם יהושע נבו ואל"ם יעקב חסדאי, במסגרת ועדת אגרנט, ופורסם בנספח לדוח הוועדה. מחקרם סוקר את הכשלים בהגנת הגולן במלחמת יום הכיפורים, ובמסגרתו ראיין אל"ם נבו את גרינגולד, ואושש את דבריו באמצעות ראיונות עם שלושת אנשי צוות הטנק שלו ועם צוותי שלושת הטנקים, שלחמו עמו.
לדברי לורד, מור ושרון חברו לצביקה למשך כחצי שעה בלבד מתוך 20 שעות לחימה, ו"אין להם שום הסבר לגבי היותו של צביקה בכל שעות הלחימה. וכיוון שהוא לא ברח ולא ניתק מגע אלא כל הזמן החליף טנקים כדי להמשיך להילחם - זה מראה שדיווחיו אמיתיים".