מחזהו הפחות נודע של איבסן (1828-1906) "עמודי החברה" מ-1875 הוא חולית הקישור בין המחזאות הרומנטית או אחרת, ששלטה עד סוף המאה ה-19, לבין התיאטרון המודרני. זה שנחשב לחלק השלישי בהיסטוריה של התיאטרון לאחר היווני-הקלאסי, השייקספירי של המאה ה16, והתיאטרון המודרני. בעיצוב המחזה רב המשתתפים והעטור בעושר חזותי ייחודי, מצוי הקשר לעבר. אך החדירה לנפש האישה, שכל הדמויות הנשיות במחזה מדגימות אותה ומתמזגות לנפש אחת, חדירה זו היא שהחלה את מהפכת הפמיניזם. עד אז, ובחלק מהקהילות הוא קיים עד היום - היחס לאשה מבזה, מקל בה ראש, ורואה בה חפץ וכלי שרת. איבסן היה הראשון שביטא במחזותיו את ניצני המרדנות הנשית, שבהמשך נבטו ושגשגו ב"בית בובות", "הדה גבלר" ו"האישה מן הים".
בהצגה שביים כה מרתק
ארתור קוגן, ניתנת תשומת לב לכל דמות ודמות, ותוצאות הקפדתו של הבימאי המחונן והרגיש הזה הן מתן אפשרות לכל שחקן, גם בתפקיד הקטן ביותר, להתבלט במלוא כשרונו. אכן, והכשרונות על הבמה הפעם מגוונים ומעולים ביותר. מרביתם, בני אותו מחזור של
איתי טיראן, מחזור שהיה מהמשובחים ביותר ש"בית צבי" הוציא מבין כתליו.
הדרמה טובלת באלמנטים המוליכים לקראת סוף טראגי, כמו ברוב מחזותיו. אך הייחוד במחזה זה הוא נכונות גיבור המחזה להודות במשגים ובחטאי העבר, וליזכות בחמלת השאר, גם כאלה שנפגעו קשות ממנו. עצם בקשת הסליחה, וההליך הנפשי של ההיטהרות שמתקיים בו, מעניק לאיתי טירן, הגביר של העיירה, את מונולוג המשכנע ובעל המסר המוסרי העמוק של החמלה והחסד. כמו שנאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים- אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"..
הדמות המרכזית של האישה, שהיא התגלמות הרעיון המהפכני של איבסן על תחילת המרד הנשי במצב העגום של נשים - היא לונה (
הלנה ירלובה) שבמשחק מזהיר, דיבור והיגוי ברורים שראוי לחקותם, ואנרגיות ייחודיות, היא מהווה את העוגן המרכזי למחזה. כמו "נורה", "הדה גבלר" וכל היתר. ירלובה מבססת עוד יותר את מעמדה כשחקנית המעולה ביותר על הבמה, כשיופיה והדמיון לדמותה של חנה רובינא עוד מעצימים תחושה זו. מולה, קרסטן (איתי טיראן) הגבר והסמל לכל הגברים אז והיום, האדנותי, המעמיד את האישה כמו רעיתו בטי (
אנסטסיה פיין מלאת הקסם והחביבות) במקומה בפינה, כחסרת חשיבות. במהלך חייו הצליח קרסטן לאמלל עוד כמה נשים מסביבו, כמו את אחותו מרתה (
כינרת לימוני במשחק מלא רגש עמוק ומגובש, מעומק ליבה) את דינה (
ג'וי ריגר המפתיעה בכשרון נדיר ורוכשת לב כל), שהייתה למעשה בתו מליל אהבים חולף, וגדלה כבתה המאומצת של מרתה;
בנוסף,הגביר העשיר השולט על כל מה שקורה בעיירה גורם סבל גם לאחרים: למי שלקח על עצמו את תוצאות החטא של קרסטן - אחיה של בטי - יוהן, (
אסף סולומון הנפלא, שחקן נדיר שמשחקו חודר ללב כל צופה), בכך שהוא מתנכר לו וגומל לו רע במקום טוב. למנהל המספנה שלו, אאונה (
ערן שראל בהופעה מרשימה ביותר נוקבת ונוגעת ללב, בהיותה רלוונטית גם למה שקורה היום במקומות עבודה גדולים אצלנו). בו הוא בועט ומוכן להוסיף חטא על פשע ובלבד שהרווחים לא יקופחו, גם במחיר חיי אדם וסחורה.
לצידם מעשירים את הבמה מזכירו של קרסטן, קראפ, (
גיל ווינברג בהופעה מרשימה אלגנטית ומוקפדת),
טל וויס המקסים תמיד ו
שמחה ברבירו כסוחרים שמעורבים בעסקיו של קרסטן; אורי רביץ בונה דמות מעניינת של בן דוד של בטי;
יואב לוי כמנהל בי"ס, שלונה מכנה אותו כ"הכומר", ולועגת בכך לכל מה שמאפיין אותו, ו
אנדראה שוורץ, איה גרניט ורוני שיינדורף כנשות חברה, בתלבושות מעוצבות להפליא ע"י מוני מדניק בוגר שנקר, שבעצם נוכחותן והשיג ושיח שלהן איבסן מעביר ביקורת חברתית נוספת על הצביעות החברתית. מחזה לכאורה נאטורליסטי, כמו שרבים אוהבים, שהזרע כבר נזרע בו, זרע המודרניזם והפמיניזם.
התפאורה של
אלכסנדר-סשה לישיאנסקי מדהימה ומהממת. יתרונו של סשה בהיותו מהנדס, מעניק לו את היכולות לבנות קונסטרוקציות כה מעוצבות ומסוגננות, ובה בעת מתחלפות ומשנות מיקום סצינות, ועדיין מעניקות תחושת הדר וקשר לתקופה של אז. אין לו מתחרה בתחום עיצוב הבמה. התרגום והעיבוד למחזה נעשה בשיתוף של ארתור קוגן ואיתי טיראן, ושפת הטקסט קליטה ובת זמננו. כדאי רק להקפיד לא לבלוע את המילים כדי שהקהל יוכל לקלוט את כל המסר. השעתיים וחצי של ההצגה יכלו להתקצר מעט, ובכך להעניק לשחקנים הנפלאים את היכולת להשמיע את הטקסט הנפלא בשלמות.
לסיכום, הצגה של גדול המחזאים, בביצוע של טובי השחקנים שכולם באים לידי ביטוי, בעזרת יוצרים משובחים, שכולם ראויים לשבח. ולקהל - מוגשת דרמה במתכונת אהובה, עם מסרים חזקים שמעוררים מחשבה.
