בעברי הגשתי מספר פעמים עתירות לבית המשפט הגבוה לצדק, או למקבילו בבית המשפט המחוזי, די מוקדם הבנתי את העוצמה הניתנת בידי אזרח בניסיונו לכופף את ידי השלטון בכל מצב שהוא סובר שהשלטון פועל בניגוד לחוק או בחוסר סבירות קיצוני.
תמיד חשבתי שהכוח הזה הניתן בידי האזרח הוא ראוי, ומוצדק, היום אני חושב חלקית אחרת.
יש נושאים בהם ההשפעה הזו על מסדרונות השלטון באמצעות כיפוף ידיים דרך בית המשפט היא הפתרון המהיר והרצוי. רשויות מקומיות, גופים שהוקמו בחוק, גופים דו מהותיים, נושאים שרובם נדונים בבתי המשפט המחוזיים (ביושבם כבתי משפט מנהליים, מה שנקרא פעם בג"ץ קטן), רחוקים מהתקשורת ומתפיסת עולם (אג'נדה) אישית של השופטים, שם די לעיתים להשתמש במילים כמו "מיצוי הליכים" או "אי סבירות קיצונית" או "שיקול כל השיקולים שבעניין ומתן משקל ראוי לכל שיקול" וודאי משלוח של טיוטת עתירה, על-מנת לזכות את הפונה בהתייחסות אחרת, הרבה יותר רצינית, ובדרך כלל במצב כזה, גם נחסכת האגרה, הגוף המנהלי משכנע אך בד"כ משתכנע ואז הוא נסוג או מתפשר (פשרה זה הכי טוב WIN WIN).
לעומת זאת כאשר הנושא הנדון הוא נושא המצוי במחלוקת פוליטית, ציבורית, נושא המעורר עניין רב, וממילא נדון בירושלים בבית המשפט העליון, ההרחבה של זכות העמידה היא לטעמי. וכאמור בראיה רטרוספקטיבית, זריית חול בעיני הציבור, ואם לא די בכך היא אף מהווה כלי מרכזי בהשתלטות הקולוניאליסטית של השופטים העליונים על חיינו.
מה אומרת בפועל תורתו של הפרופסור
אהרן ברק: תבואו כולכם. כולכם יכולים לעמוד כאן ואנחנו נחליט מי יעמוד במרכז ומי יעמוד בפינה, איך נחליט? על-פי מיטב תפיסתנו. אנחנו נאורים, אנחנו סבירים, אנחנו נחליט.
ומה התוצאה? התוצאה היא שהזכות שלי לטעון בפני בית המשפט מהווה טריגר למתן תוקף משפטי חוקי לאג'נדה המשובטת גנטית של שופטי בית המשפט העליון. כי הרי על-פי שיטתנו האדוורסרית בית המשפט לא יוזם הליכים, אבל אני ועוד כמה טיפשים יוזמים, מבזבזים ימי עבודה, משוכנעים שאנו מצילי עולם ומושיעי האומה, ואז הם מעמידים אותנו בפינה, ועושים עם העתירה שלנו כרצונם, הפוך על הפוך.
הרכב נכבד
כלומר, אני ועוד כמה טיפשים/תמימים החושבים שמשתמשים בעצמה השיפוטית על-מנת לכופף את ידי המנהל כאשר הוא זכאי לכיפוף ידיים, משמשים בפועל כלי לרשות השופטת להשיג את מטרותיה ולהשיג את האג'נדה שלה כאשר האינטרסים והצרכים שלנו הם לגמרי שוליים בכל התהליך. כשל תמורה מלא, תחזירו את הכסף.
לדוגמה, עתירה לבג"ץ שהגשתי (עם אחרים) לפני ח"י שנים, לביטול פסק דין של בית משפט מחוזי לאחר שתמו כל אפשרויות הערעור. (בג"ץ 6654/98 אפרים הלפרין ואח' נ' פקידת הבחירות לעיריית הרצליה ) כל עורכי הדין המעורבים (והיו רבים ובכירים) הסתכלו עלי כאילו התחלקתי על השכל, מה פתאום לעתור לבג"ץ נגד החלטת בית משפט מחוזי אשר לא ניתן לערער עליה יותר? אין סיכוי שבית משפט יתערב. "נחיה ונראה" אמרתי, ועתרתי.
העתירה נדחתה, אך את ההחלטה המפורטת ניצל ההרכב המאד נכבד (ברק, חשין, אור) על-מנת להרחיב את שליטתו של הבג"ץ ב"כל דבר שזז" תוך הצדקה מובהקת לקיומה של עילת עתירה, אך תוך הדגשה שההיענות לעתירה כזו תהיה רק במקרים מיוחדים, שהמקרה הנ"ל לא נמנה עליהם. לא שילמתי הוצאות. בדיעבד הראה לי שהשופטים היו צריכים לשלם לי הוצאות, אני הוא זה שעבדתי אצלם ולא הפוך.
פסק הדין הזה היה אבן דרך משמעותית בהשתלטות האימפריאליסטית של בית המשפט העליון על חיינו תוך שהוא הופך החלטות שיפוטיות לחוקים, הנוגדים את תכלית החקיקה, הנוגדים את רוח החקיקה, הנוגדים את תקנת הציבור (מה לשופטים ולתקנת הציבור כאשר המרחק בין הציבור לקהל השופטים העליונים הוא רב כל כך) ובמקרים מסוימים אף נוגדים את החוק, והתואמים את תכלית ורוח השיבוט האידיאולוגי הגנטי של האג'נדה בבית המשפט העליון.
מאז אותה עתירה ועד היום עומדים בפני בית בג"ץ עותרים רבים המבקשים לבטל פסקי דין סופיים שלא ניתן לערער עליהם יותר, (בעיקר בתי הדין לענייני משפחה, ובתי בדין לענייני עבודה), העתירות האלה אומנם נותנות תעסוקה ופרנסה לעורכי דין רבים, אך הן צורכות משאבים רבים מידי מבית המשפט העליון, מן הסתם גורמות לדחיות בדיונים בערעורים פליליים, תוך הגדלת הסיכון שאנשים עצורים לחינם, והכל על-מנת לדוג מקרה אחד מאלף או מעשרת אלפים אשר יאפשר לשופטים להטביע חותמה של האג'נדה שלהם על דפי ההיסטוריה.
בקיצור, יש נושאים, הנושאים הקטנים, היום יומיים, בהם העשרנו בצדק את זכות העמידה שלנו, אך בנושאים הנושמים את אוויר ההרים של בירת הנצח שלנו, הגדלנו בעיקר את זכותנו לעמוד בפינה, ולכן חבל על הכסף וחבל על הזמן, הגם שתמימותנו, אם לא לומר טיפשותנו מנוצלת למטרת שבכלל לא כיוונו אליהן.
