ביום הגיוס שהוא בדרך כלל אירוע מרגש ומשמח יודע כל חייל שהוא נוטל על עצמו סיכונים, לעתים עד כדי סיכון חיים. מי שמתחנך על-פי המורשת היהודית מגיע מוכן גם לאתגר הזה, של מסירות נפש . הצעירים המבקשים להתקבל ליחידות לוחמות חלקם ליחידות עלית, מודעים לכך שהם עלולים להימצא על כוונות האויב כשחייהם בסכנה. זה אינו מרתיע אותם ובאופן מסורתי יש הרבה יותר מועמדים ליחידות הנ"ל מאשר מקומות בהן.
מה שלא נלקח בחשבון בעבר, והיום לאסוננו מהווה חלק מה"סיכונים המקצועיים" של חיילים קרביים, הוא היות החיילים האלה על כוונת אחרת, לה לא התכוננו וממנה אינם יודעים להתגונן - מצלמות ארגוני השמאל האורבות להם בכל פינה כאשר לאחר תיעוד מועברים החומרים ה"מפלילים" לתקשורת ומשם הדרך אל הפרקליטות הצבאית סלולה ופתוחה, בנתיב מהיר יש לומר....
בהמשך נידרש למקרה אלאור אזריה המהווה לעניות דעתי ציון דרך במערכה הזו אך קודם לכן שומה עלינו לעשות היכרות עם התופעה הזו אותה רבים מגדירים כ"משפטיציה של צה"ל" באופן שהמפקדים והחיילים פועלים תחת זכוכית מגדלת המעמתת אותם בכל רגע נתון עם המשפט הצבאי, המשפט המקומי, המשפט הבינלאומי, וסתם גורמי שמאל אינטרסנטים הששים אלי תיעוד כדי לפגוע בצבא, לסרס את חייליו ולשתק את פעילותם המבצעית.
הבעיה מתחילה בדרגים הבכירים ביותר שם מתקבלות לעתים החלטות "מבצעיות" הנדמות כהזויות כשברקע חשש המפקדים מפני "הסתבכות" משפטית, בארץ או מחוצה לה. הדוגמאות רבות: לפני הפצצת מטה המשטרה בעזה לפני כמה שנים, הוזהרו אנשי החמס במטה לפנותו על-מנת "שלא יהיו נפגעים בנפש". במקרה אחר, מפורסם וכואב, הזהיר צה"ל במשך כמה יממות את תושבי סג'עייה מפני פעולה ממשמשת ובאה, מה שאפשר לרוצחי החמס להתכונן היטב לקרב שבסופו של דבר הסב לנו עשרות הרוגים. במקרים רבים מפזר צה"ל כרוזים ו/או מתריע טלפונית "על-מנת למנוע פגיעה בבלתי מעורבים" כאשר בדרך כלל הדבר בא על חשבון ההישג הצבאי ושלום חיילינו.
ככלל, סוגיית הימנעות מפגיעה ב"בלתי מעורבים " מגיעה למקומות הזויים כאשר בכמה מקרים בוטלו פעולות, ננקטו אמצעי זהירות על-מנת להבטיח שלום ה"בלתי מעורבים" ולא פעם עלה הדבר בחיי חיילים. שלא יהיה ספק, רוצחי החמס המודעים לטירוף הזה, מקיפים עצמם באזרחים ופועלים מקרבם וכך משיגים יתרונות טקטיים משמעותיים אל מול "הצבא החזק במזרח התיכון" (אנו תקווה שהמירכאות תוסרנה עם תיקון הקלקולים על חלקם אנו מצביעים בסדרת מאמרים זו).
קשה להאמין, אבל כיום יש פרקליטים המאשרים או מונעים פעילות צבאית מבצעית! לא פעם נמסרות מטרות פוטנציאליות לעיון הפרקליטים, בטרם הוראה על ביצוע, ולא פעם מוחזרת הפקודה עמוק למגירה - הפרקליט לא אישר! מחלקה פעילה במיוחד בכגון דא היא מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית שנציגיה קשורים בקשר מבצעי הדוק עם היחידות הלוחמות . יש לומר שחיילים ומפקדים רבים בשטח קובלים על מציאות זו אשר מלבד היותה מגבילה ומסרסת, גורמת לסיכון מיותר של חיי חיילים, כך לדבריהם.
קלישאות כגון "פרקליט בכל טנק" או "עורך דין מאחורי גבו של כל חייל" היו לסמלים המצביעים על מציאות בעייתית ביותר וכאמור מסוכנת. ברמת השטח, בביטחון שוטף בכל הגזרות ובעיקר בעוטף עזה וביהודה ושומרון ההקפדה המשפטית על החיילים והצרת צעדיהם מורגשת מאוד ורבים המקרים בהם חיילים שפעלו עת עמדו על משמרתם מוצאים עצמם בהמשך בחקירת מצ"ח, לא פעם על ספסל הנאשמים ולעיתים גם מאחורי סורג ובריח.
כמה דוגמאות: חיילי גבעתי הפעילו "נוהל שכן" בעזה והורשעו בדין. חייל אחר שירה במסתנן ערבי הורשע על שהרגו "שלא במסגרת אירוע לחימה". חיילים שירו בשלושה ערבים אותם חשבו למחבלים לאחר שהערבים חדרו יחדיו לשטח אש נחקרו ויחידתם הושעתה מפעילות עד לסיום הבירור. חיילים אחרים שהרגו מחבל ("נער פלשתיני" בפי גורמים עוינים, בכללם חלק מהתקשורת המקומית) הואשמו בכך שפעלו באופן חריג ו"שלא בהתאם לנורמות פעולות שיטור על-פי המשפט הבינלאומי". ועוד הדוגמאות רבות.
פורסם שלאחר מבצע
עופרת יצוקה הגיעו לחקירה או למתן עדות במצח כשש מאות חיילים. זהו מספר מבעית ממש המלמד על חדירת המשפטנים והמשפט למקום לא להם תוך פגיעה בצה"ל, ביעילותו ובלוחמיו, לעתים, תוך סיכון חיים כאמור.
המשפטיזציה הגוברת המקוממת רבים ובעיקר לוחמים ומפקדי שטח, הצריכה גורמים בכירים בצבא להיכנס לעמדת מגננה להסביר ולהתנצל, לעתים אף בדברי הרגעה המופנים לחיילים עצמם. כך, לאחר מחאה בה רוססו כתובות גראפיטי על בית הפרקליט הצבאי הראשי, פנה הרמטכ"ל דאז-
גבי אשכנזי באיגרת אל החיילים בה הדגיש ה"חובה לבדוק התנהלות לא תקינה מצד חיילינו" והוסיף שה"מקרים הבודדים" בהם הועמדו חיילים לדין אינם מלמדים על עודף משפטיציה.
ברבות מן החקירות הנ"ל (ברבות השנים גדל מספרן למאות...) מעורב מצ"ח כאשר לעתים המשך ההליך הננקט הוא במישור הפלילי. רבים מותחים ביקורת על כך והמפורסם שבהם הוא האלוף במיל'
עוזי דיין. אלופים אחרים מחרים מחזיקים אחריו ולפיהם במקרה הצורך ראוי שיתקיים תחקיר מבצעי כפי שהיה מקובל בעבר, לא יותר מכך!.
סוגיה קשורה להתנהלות הדברים שתוארה לעיל היא מידת הגיבוי אותה מעניק צה"ל לחייליו. ממקרה אלאור אזריה המפורסם מצטיירת תמונה עגומה ושלילית ביותר. בשעות הראשונות לאחר האירוע ובטרם התקיימה חקירה של ממש הופקר אלאור כמעט על-ידי כל שרשרת הפיקוד. הגדילו לעשות שר הביטחון וראש הממשלה. האחרון ניסה בהמשך לתקן הרושם אך העובדה היא שהחייל שירה למוות ברוצח ערבי בכוח שדקות קודם לכן עומד היום לדין, לאחר שבתחילה רצתה הפרקליטות להעמידו לדין על רצח !! לא פחות......
ובכלל, ניכר בעליל שה"חינוך" עליו הצבענו בראשית הסדרה, הצליח מעל ומעבר. ממה נפשך - הרוצח היה לקרבן והחייל היה לרוצח, הכול לתפארת הגישה הנלוזה והקלוקלת על פיה אין אויב אלא יש סכסוך ואותו צריך "לנהל". וכאשר חייל בסדיר יורה למוות ברוצח ערבי שבנס לא הצליח להשלים מזימתו- החייל הוא הפושע אותו מוקיעה המערכת ואותו היא דנה ברותחין.
חיילים רבים מאוד ומפקדים זוטרים עמם שוחחנו בחודשים האחרונים מעידים על מציאות בלתי נסבלת. החיילים חוששים מהנהלים, חוששים מחקירת מצ"ח, מפחדים לירות ביוזמתם, בפועל מסתכנים בחייהם בהזדמנויות רבות, סולדים ממפקדיהם ה"יושבים להם על הראש" בהטפות מייגעות על חובתם להישמר, כמעט בכל מחיר, מלפגוע ב"אזרחים". באופן כללי ניתן לומר שמורגשת התמרמרות כללית כנגד המשפטיזציה שחדרה לכל פינה כמתואר לעיל. קוריוז: בשיחה עם כמה חיילים שונים העידו הללו שמעת לעת כאשר מתבקשת פעולה כלשהי נגד פורעים ערבים, מוודא המפקד בשטח שאין בשטח איש המתעד אותו ואת חייליו ואחר כך שולח את חייליו לבצע באומרו להם" עשו מה שצריך ואני לא ראיתי כלום". רבים מהחיילים מכירים המצב המתואר לעיל, הגורם להתמרמרות רבה בקרבם.
ואכן החשש הזה של החיילים, הסירוס בפועל של רבים מהם, הפגיעה במוטיבציה ובביטחון האישי מורגשים בשטח ומורגשים היטב. מה שהיה לפני עשר שנים אירוע מקומי ו"מרעיש" הפך היום לתופעה מוכרת, מגיפה של ממש. זו חוזרת על עצמה תדיר כמעט בכל הגזרות ואפילו מונצחת בסרטים רבים מספור המועלים בערוצים החברתיים השונים, ביוטיוב ובאתרים. לבושתנו - רבים מהמנציחים הם הפורעים הערבים בפיהם היו חיילינו המוגבלים והמפוחדים למשל ולשנינה.
כאמור, הכול מכירים את התמונות: ערבים מתפרעים וחיילים עומדים מנגד חסרי אונים. ערבים מיידים אבנים, זיקוקים ובקבוקי תבערה והחיילים עומדים ב"מרחק בטוח על-מנת שלא להיפגע".
שיירות מכוניות צבאיות או מכונית בודדת הנרגמות בסלעים, צבע ובקבוקי תבערה בעודן בורחות מפני הפורעים הם חיזיון נפוץ לאסוננו. כך גם חיילים מתחבאים, נסוגים, "משפרים לאחור" ועוד מילים מכובסות כהנה וכהנה לטינופת המוסרנית והמתחסדת הנכפית על בחורינו הלוחמים.
מקרה מזעזע הזכור היטב הוא על גבול בית חנינה פסגת זאב שם תקפו פורעים עמדה בה התבצר חייל חמוש. הערבים תוקפים, מיידים לפידים, בועטים, מעלים באש.... (הכול מטווח אפס) והחייל החמוש לא יורה. בסמוך לו עמדה נוספת ובה חייל חמוש נוסף- גם הוא משותק !! ובקשר נשמעות הקריאות המפוחדות לעזרה של שני המשותקים. (אגב, השניים לא הועמדו לדין...).
על הצבא להתעשת, עלינו כולנו להתעשת, על ראשי המדינה להתעשת. כך אי-אפשר להמשיך, בנפשנו הדבר.
