תרגיל ההטעיה הצליח - קולם של רבבות הנופלים לא נשמע

הסיסמה הישנה-נושנה "כל העם צבא" קיבלה אצלנו ביטוי מרגש וייחודי בדמות תחושת האבל הקולקטיבי, היורדת על רבים מאתנו כל אימת שאנו מתבשרים על נפילתו של חייל צה"ל, אפילו אחד שכלל אינו מוכר לנו. תחושת אבל כללית, גם אם מדובר בחייל אחד. אחד.
יתכן שזוהי תגובה טבעית של עם ששליש ממנו הוכחד במלחמת העולם השנייה ע"י תעשיית הרצח של גרמניה הנאצית. אבל בכל מקרה התגובה הזו היא ייחודית למדי, גם אם אין חולק על כך שאבל ויתמות הם תחושות אנושיות שאין להן גבולות.

אני מקדים את הדברים הללו לפני שאביא את הפרשה המצמררת הבאה, שעיקריה חדים כתער: המחיר הנורא שמדינה בשלטון טוטליטארי, הנמצאת במלחמה "ללא גבולות", מוכנה לשלם במודע(!), כדי להבטיח ניצחון במערכה מכרעת, בקרב בעל חשיבות היסטורית.

במלחמת העולם השנייה שילם הצבא האדום את המחיר הכבד ביותר בחיי אדם. זה נבע לא רק מפני שבריה"מ נשאה בגבורה מופלאה בעיקר הנטל בלחימה נגד הוורמאכט - הכוח הצבאי המאומן והמצויד ביותר שידע אז העולם. אלא גם משום שהיא לא הייתה מוכנה ל"מלחמה הפטריוטית הגדולה" (כפי שנקראה ע"י הסובייטים).

עד היום אין אומדנים מוסכמים על המחיר. אבל האומדן הרשמי, שפורסם אחרי נפילת הקומוניזם בבריה"מ, מדבר על 8.7 מיליון חיילים הרוגים (מתוך 20 מיליון קורבנות בסך-הכל, כולל אזרחים).
האחראי הבלעדי הישיר למספר המבהיל הזה הוא אחד מרוצחי ההמונים הגדול ביותר שידעה ההיסטוריה האנושית, הרודן הסובייטי יוסף סטלין. ראשית, כאשר בהתקף של פאראנויה מטורפת חיסל בטיהורי 1936-38 כמעט את כל שידרת הפיקוד של הצבא האדום, לרבות את הגאון הצבאי, המרשל מיכאיל טוכצ'בסקי.

שנית, אחרי סטלין התעלם מאינספור אתראות מודיעיניות שזרמו אליו ממקורות רבים ושונים, והזהירו כי היטלר עומד לפלוש לבריה"מ, בניגוד להסכם אי-ההתקפה ("הסכם התועבה") בין שתי המדינות שחתמו מולוטוב וריבנטרופ ב-23 באוגוסט 1939.

כאשר חייל גרמני, אוהד הרעיון הקומוניסטי חצה את הקווים ממש ערב פרוץ "מבצע בארברוסה", ודיווח על הפלישה הממשמשת ובאה של כ-4 מיליון חיילי הוורמאכט - פקד סטלין להוציא אותו להורג.
הרודן הסובייטי היה משוכנע מעל לכל ספק, כי כל האזהרות והאתראות הן בעצם חלק מקונספירציה של בעלות הברית (בעיקר של בריטניה) לסכסך בינו לבין גרמניה, כדי לגרור את בריה"מ למלחמה.
את מחיר הפאראנויה הידועה של סטלין שילמו מיליוני חיילי הצבא האדום - ביניהם בנו יקוב, קצין זוטר ביחידת נ.מ, שנפל בשבי כבר בימים הראשונים מול שיטפון הכוח הגרמני, ואח"כ נרצח במחנה שבויים (סטלין לא היה מוכן אפילו לדון בגורל בנו. שבויים נחשבו בעיניו לבוגדים, כפי שהכריז ב"פקודה מס. 270" - י.ר.).

אנחנו בנובמבר 1942. מצבה של בריה"מ נואש. יחידות סיור גרמניות כבר הגיעו לפרברי מוסקבה. הבירה הסובייטית אחוזת בהלה. מרכז המימשל מוברח לקויבישב הרחוקה 800 ק"מ.

מקלענים גרמנים בוויאזמה (כ-220 ק"מ מערבית למוסקבה) לא מאמינים למראה עיניהם, כשהם יורים צרורות לעבר שורות צפופות של חיילים סובייטים המסתערים לעברם בידיים חשופות. ללא נשק! (אחרי נפילת השלטון הקומוניסטי ב-1989, החלו קבוצות של תושבי וויאזמה לצאת מדי פעם ליערות הסמוכים, לאתר גופות של חיילים שנותרו שם. כבוד אחרון למתים. בתוך 10 שנים הובאו כך לקבורה כ-10 אלפים חללים - י.ר.).

סטלין מזעיק מחזית לנינגרד הנצורה את המרשל גאורגי ז'וקוב, בכיר קציניו. "אתה בטוח שנצליח להחזיק במוסקבה? אני שואל זאת בלב כבד" אומר סטלין ההמום בשיחת טלפון עם ז'וקוב. אבל במקביל, החל בחודש ספטמבר, מתכנן המטכ"ל הסובייטי (ה"סטאבקה") אולי את ההימור הצבאי הגדול ביותר שלו. מבצע "אורנוס", שנועד להציל את סטלינגרד המכותרת ונלחמת על חייה בקרב הירואי.

בחשאי מארגנים הסובייטים כוח אדיר של כמיליון חיילים, שבדרך פלא חומק ממטוסי הסיור הגרמניים. המטרה: כיתור הארמייה ה-6 של הפילדמרשל פרידריך פאולוס, הצרה על סטלינגרד.

מבצע "אורנוס" עתיד בסופו של דבר לשנות את פני מלחמת העולם כולה. זהו מהלך בעל חשיבות אסטרטגית ומשמעות היסטורית. כדי להגדיל את סיכויי הצלחתו, מבקשים הסובייטים לשכנע את הגרמנים לגרוע כוחות מן הארמייה ה-6 ולהעבירם לחזיתות אחרות.

זהו הרקע למבצע "MONASTERY" ("מנזר"), שהוגים שני אגפיו של הביון הסובייטי, הנקוו"ד (הגוף שקדם לקג"ב) והגרא"ו (הביון הצבאי), במסגרת טקטיקת ה"מסקירובקה" (הטעיה) הסובייטית המקובלת. הפרשה הזו, שאליה אני מתכוון, נודעה בחלקה כבר לפני כמה שנים, אך הייתה נתונה מאז במחלוקת בקרב היסטוריונים צבאיים מן המערב.

אבל אשתקד פירסם ההיסטוריון הצבאי הבריטי מקס הייסטינגס את ספרו ("THE SECRET WAR", "המלחמה החשאית" - טרם תורגם לעברית), והוא מביא בהבלטה את מלוא פרטיה של הפרשה המרתקת הזו. כמו עמיתו, ההיסטוריון הצבאי הבריטי אנטוני ביוור, קובע גם הייסטינגס, כי מבצע "מונאסטרי" אכן היה אמיתי, ואין מקום לפקפק בהצלחתו חרף מחיר הדמים הנורא והבלתי נתפס שגבה.

הייסטינגס נשען במידה רבה על גילוייו של לוטננט-ג'נרל פאוול סודופלאטוב (הדרגה הגבוהה ביותר בנקוו"ד), מי שהיה ראש המבצעים המיוחדים של הארגון, לרבות מבצעי הטעיה וחיסולים בחו"ל (אחראי, בין היתר, לרצח טרוצקי במקסיקו ב-1940) וגם הממונה על נושא ביון האטום.

סודופלאטוב, יליד אוקראינה, קודם תחילה בשורות הארגון ע"י אשתו, היהודיה אמה קגנובה, שהייתה אף היא קצינה בנקוו"ד. אחרי שהפך לבן חסותו של לוורנטי בריה, ראש המשטרה החשאית, קודם סודופלאטוב במהירות בסולם, אך שילם על כך ב-1953, אחרי מותו של סטלין וחיסולו של בריה, ונשלח ל-15 שנות מאסר.

ב-1994, שנתיים לפני מותו, התפרסם ספר הזכרונות של סודופלאטוב (שנכתב בעזרת בנו וזוג עתונאים אמריקניים), ובו סיפר, בין היתר, כיצד תוכנן מבצע "מונאסטרי". איש המפתח במבצע היה הסוכן הכפול אלכסנדר דמיאנוב, שהציג עצמו בפני הגרמנים כאוהד המדינה הנאצית המוכן לסייע לה במלחמתה בבריה"מ, בתפקידו בתוככי המטכ"ל הסובייטי.

דמיאנוב, שקיבל את שם הקוד "מקס", הזרים לגרמנים שפע ידיעות, כולן ידיעות שסיפק לו הנקוו"ד. בהדרגה השתכנעו הגרמנים כי מדובר בסוכן אמין. הייסטינגס - שנעזר בספרו גם במקורות גרמניים - מספר כיצד הגנרל ריינהרד גהלן, מי שהיה הממונה מטעם האבווהר (המודיעין הגרמני) על חזית המזרח, כל כך התפעל מ"מקס" עד שתיאר אותו כ"סוכן הטוב ביותר שלנו בבריה"מ"...(התפעלות שמאפשרת להייסטינגס ללגלג על גהלן, מי שנחשב בעיני האמריקנים לאורים ותומים בנושא הריגול הסובייטי, ולכן הזדרזו אחרי כניעת גרמניה להכשיר את השרץ הנאצי ולגייסו לשורותיהם - י.ר.).

דמיאנוב החל לספק לגרמנים מידע מפורט על כך שהסובייטים מתכננים באזור ראז'ב (כ-230 ק"מ ממערב למוסקבה) מיתקפה רבתי על מה שנודע כ"בליטת ראז'ב", שהוחזקה בידי הגרמנים. מבצע שקיבל את שם הקוד "מארס".

המטרה הייתה שהגרמנים יתגברו את כוחם בראז'ב בכוחות שיוזעקו מחזית סטלינגרד, כדי להגדיל את סיכויי הצלחתו של מבצע "אוראנוס" שעליו שם המטכ"ל הסובייטי את כל יהבו: הכיתור הענק והמפתיע של הארמייה ה-6 של הפילדמרשל פאולוס.

כל המידע והאתראות שהעביר דמיאנוב לגרמנים בדבר המיתקפה שמתכננים הסובייטים בראז'ב - היה נכון ומדויק!! סודופלאטוב מספר בספר זכרונותיו, כי על-פי הוראתו המפורשת של סטלין, הוטל מידור מוחלט בנושא מבצע "מונאסטרי". עד כדי כך, שאפילו המרשל ז'וקוב (אז, סגן המפקד העליון של הצבא האדום), לא ידע עליו דבר! .

במלים אחרות, מי שנשא באחריות למערכה, והקצין הנערץ ביותר בצבא האדום בעיני העם, לא ידע כי חייליו מוטלים לקרב אבוד.

ואמנם, המערכה על ראז'ב, שנמשכה בסך-הכל כמעט חודש ימים (מה-25 נובמבר עד ה-20 בדצמבר 1942), הסתיימה בתבוסה כבדה של הצבא האדום. אלה אשר שרדו אותה, כינוה "מטחנת הבשר של ראז'ב", ובה נפלו יותר מ-70,000 (שבעים אלף) חיילים סובייטים.

זהו מספר רשמי של ההיסטוריוגרפיה הסובייטית. היסטוריונים בריטיים אומדים את מספר החללים של בריה"מ ב-100,000 ורבע מיליון פצועים. (רק לשם השוואה: בכל 20 שנות מלחמתה בווייטנאם, איבדה ארה"ב 58,000 חיילים. כאן נפלו למען אימא רוסיה בין 70,000 ל-100,000 חיילים, בתוך פחות מחודש).

כפי שההיסטוריה לימדה אותנו, מבצע "אורנוס" - שנערך כמעט במקביל - נחל הצלחה כבירה. הסובייטים תקפו בפתיחה בעיקר את אגפי הארמייה ה-6, שם היו נקודות התורפה שלה מפני שעליהן הגנו כוחות רומניים, הונגריים ואיטלקיים, בעלי כושר לחימה נמוך, ציוד דל ומוטיווציה נמוכה למדי.

הארמייה ה-6 וארמיית הפנצרים הרביעית הושמדו למעשה. 200,000 מחיילי גרמניה ובנות בריתה נפלו בשבי (כרבע מהם עתידים למות בתוך כמה חודשים בתנאי השבי המחרידים). המצור על סטלינגרד הוסר. בכל רחבי אירופה הדהד קול ניפוץ מיתוס הוורמאכט הבלתי מנוצח. זו הייתה התבוסה האיומה ביותר בתולדות גרמניה.

בריה"מ הרשמית השתדלה להעלים את רישומי מחיר הדמים הנורא ששילמה בראז'ב. במשך קרוב ל-60 שנה, התייחסה אל המערכה ההיא ההיסטוריוגרפיה הסובייטית רק בהערת שוליים זניחה. קולם של רבבות החללים טבע בנהרות של דם, בוודאי שאבד מול צהלות הניצחון על גדות הוולגה.