נקרא לאגדה ונשאל את פיה

בשני הספרים, שאני מבקש להתייחס אליהם, יש רוח חדשה, יש רצון לקרב את הכתבים הקדומים למציאות החדשה, לקוראים החדשים. בין השיטין אנו קולטים פכים מחייהן שלהן, מסיפורן האישי של הכותבות. אם תקראו את הספרים במלואם, תיווכחו, שהחוקרות המלומדות ידעו לתבל את המחקר גם בשילוב סיפורים מחייהן. רות קלדרון היטיבה לעשות זאת בספרה "השוק. הבית. הלב", כך בסיפור על בריכת הדגים, באותו ספר, עמוד 17. עליזה שנהר חושפת וידוי אישי, כאשר היא מנתחת את דמותה של רבקה אמנו, בספרה על חוויות ילדות. - כך בספרה, עמוד 11.

רות קלדון מצד אחד, ועליזה שנהר-אלרעי מצד שני, שתי חוקרות חדות מבט ומלאות באהבה לכָּתוּב, בתחושה של תשוקה לגעת בחיים הקדומים, להבין את נפש הדמויות הקדומות. שתיהן לוקחות אותנו לסיפור הקדום - ואנו חשים חיש מהרה עד כמה אנו שבים במנהרת הזמן לדרמה התלמודית, צופים בתיאטרון סוחף, מרגש, מרתק מאין כמוהו.

אקח לדוגמה התייחסות של שתיהן לאותו סיפור תלמודי, הידוע כסיפור "התנור של עכנאי". זה הסיפור על רבי אליעזר בן הורקנוס, סיפור המאבק שלו בחכמים, סיפור הקשר הזוגי שלו עם אשתו אמא-שלום, החרם שהוטל על רבי אליעזר על-ידי נשיא הסנהדרין, השבר הגדול בין רבן גמליאל נשיא הסנהדרין שהטיל את החרם לבין אחותו אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר.

אכן סערת נפש גדולה, ונשביתי בדרכן של רות קלדרון ועליזה שנהר לרדת לחקר הדרמה האנושית הגדולה שקשה שלא להתרגש ממנה, לחוש את הסופה הגדולה עד היום...

שתיהן יודעות למקד את המבט באותה סוגיה שגרמה לקרע הגדול. פולמוסים רבים היו לרבי אליעזר, אבל הפולמוס סביב תנורו של עכנאי הגדיש את הסאה, ויצר את השבר, את הסערה.

עליזה שנהר מתמקדת במחלוקת הגדולה שבין רבי אליעזר לחכמים: "באגדה הידועה על תנורו של עכנאי... רבי אליעזר טוען לפסיקה מן השמים, הווה אומר, לסמכות שאינה ניתנת לביקורת,סמכות שאי-אפשר להתווכח איתה ואי-אפשר להתדיין עמה, ושאין היא יכולה להימדד בכל אמת מידה שהיא מעבר לצו של הנס, ההתגלות" - כך בספרה של עליזה שנהר, עמוד 71.

רות קלדרון קוראת לסיפור התנור של עכנאי "הטקסט המכונן של בתי המדרש הישראלים". רות קלדרון מספרת את כל סיפור המחלוקת כסיפור חי ודרמטי, משל הייתה מחזאית שנקלעה לאותה תקופה וישבה לכתוב לדורות מה התחולל באותה פרשת דרכים מסעירה.

מעבר לסיפור הריב הגדול, היא יודעת לראות את הוויכוח בין איש המסורת מצד אחד, לבין החכמים שמייצגים דרך שונה, דרך חדשה, דור חדש: "אמירה זו הייתה קריאת תיגר על הזקן רבי אליעזר בעל המסורות. מעטים ונדירים העזו לעמוד מולו, משום שידוע היה שמעולם לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו, ומשום זקנתו ומעמדו, ובמיוחד משום הפחד שהפיל על הלומדים הצעירים. רבי אליעזר היה שריד מדור הנפילים הקודם". כך בספרה של רות קלדרון, עמוד 37.

רבי אליעזר מגייס בת קול לצדו, והוויכוח מתלהט. כותבת על כך עליזה שנהר:
"החרם שהוטל על רבי אליעזר על-ידי רוב חכמי התורה מחזק את הטענה האומרת, כי התורה לא בשמים היא. ההנחה, שהתורה נמצאת בשמים פירושה, שהיא עניינם של יחידי סגולה, שמורה לאליטות ורק אנשים מסוימים יכולים להעבירה, התורה שאינה בשמים היא התורה שנגישה לבני אדם" - שם בספרה, עמוד 71.

על מהות הוויכוח בין החכמים לבין רבי אליעזר, כותב אלי ויזל בספרו "הנשמה התלמודית", בעמוד 99: "בישיבה המפורסמת של יבנה פרץ ויכוח חריף בעניין משפטי מסוך למדי, ורבי אליעזר הביע דעה הנוגדת את דעת עמיתיו. מדובר היה בתנור מחרס, מסוג מיוחד...חלקו חול וחלקו חרס. הוא פורק והורכב שוב על-ידי אדם בשם עכנאי, והשאלה הייתה אם טמא או טהור. על-פי ההלכה, החול שהוא יצירה אלוהית, אינו מקבל טומאה, ואילו החרס, שהוא מעשה ידי אדם, יכול לקבל טומאה".

רבי אליעזר מכשיר את התנור והחכמים קובעים שהוא טמא. לאחר שסיימו להתווכח בטיעונים משפטיים, משתמש רבי אליעזר בכישוריו המיוחדים וקורא: "אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח", ואכן עץ החרוב נעקר ממקומו.

וכך אנו עומדים נפעמים לכמה מעשי נסים של רבי אליעזר, ובת קול עומדת לצדו, כאשר הוא מכריז: "אם הלכה כמותי יכריזו על כך משמים". החכמים אינם מקבלים את דבריו, ובת קול מכריזה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום".
העמדה המנצחת של החכמים מכריעה את הכף: אין משגיחים בבת קול, אין אנו נשמעים לקולות משמים אלא לדעת הרוב, והפסיקה 'אחרי רבים להטות' היא המנצחת, החכמים גוברים על רבי אליעזר - ומכאן הדרמה עוברת לפסים של מחלוקת חריפה, דרמה אנושית שוברת לבבות.

הסבך הרגשי - בין האח המנדה לבין הבעל המנודה

בין שני החכמים הגדולים יש אישה רגישה ויודעת ספר, אישה שייחוסה מגיע להלל הזקן. כיצד תוכל היא לעמוד בתוך האש הבוערת, כיצד תוכל לדאוג לבעלה שנפגע ובה בעת לשמור על אחיה נשיא הסנהדרין?

רבי אליעזר נשוי לאימא שלום, אשתו של רבן גמליאל נשיא הסנהדרין, וכאן אנו נקלעים לסבך רגשי קשה. שתי החוקרות אכן מיטיבות לצייר את הדרמה האנושית הזאת. רבן גמליאל משכנע את החכמים לנדות את רבי אליעזר, ואימא שלום אשתו של רבי אליעזר המנודה, חצויה ושסועה בין אחיה לבין בעלה.

הדרמה התלמודית יוצרת כאן פואנטה מיוחדת: על אימא שלום להשגיח על בעלה המחובר לנסים ולכוחות על טבעיים לבל ייפול אפיים ארצה ויתפלל על אי-הצדק שנעשה לו. מעבר לוויכוח בין מקומה של התורה וגבולות הפרשנות שלה - מעבר לפולמוס העקרוני, אנו מוטלים למערבולת אנושית רגשית וקשה.

כשלב ביניים על להתרה הסופית של העלילה, נשלח רבי עקיבא לבשר לרבי אליעזר על נידויו, והוא מתואר כלבוש שחורים, כמי שיושב במרחק ארבע אמות מרבו, לבל ייחשב כמי שהתקרב לחכם שנודה מחבריו.

את הדרמה הזו מיטיבות שתי החוקרות לספר ולתאר את המחלוקת המשפטית - ומעבר לה את הדרמה האנושית.

רות קלדרון הפכה את כל סיפור המחלוקת לסיפור חיים, לספרות חיה ועכשווית. מעמוד 34 עד 49 היא משרטטת בעט רגיש של סופרת מן השורה את הסיפור הזה, ואנו הקוראים נסחפים אחר אותה פרשה ישנה ומרגשת.

אילו היינו משבצים פנינה ספרותית זו בתוך תוכניות הלימודים בספרות, היינו אכן מתרגמים הלכה למעשה את הקשר שמצא חיים נחמן ביאליק בין ספרות חז"ל לבין הספרות העברית.

אצטט דוגמה מן הדרמה שרות קלדרון מיטיבה לשזור אותה בחוטים עדינים. כאשר רבי אליעזר מציג עמדה כנגד כל חבריו - כותבת רות קלדרון: "באפלולית החדר אפשר היה לראות את לובן כל זוגות העיניים מביטות בזקן ועוברות ומביטות בחכם הצעיר, בשיער השיבה ובשיער הפשתן, במיושב ובמעומד. רבן גמליאל הנשיא, גם הוא הביט ושתק".
שם עמוד 37.

כאשר נשלח רבי עקיבא לבשר לרבי אליעזר על נידויו - מתואר המעמד הקשה בצורה מאופקת, חסכונית, תוך שימוש בניבים ובמילים שלקוחים מאותו עולם, מאותו בית חכמים, מן הצער הגדול של האובדן והאבל והקריעה: "מהמטבח הרימה אימא שלום את עיניה. שתיקתו המתמשכת של עקיבא יצקה אי-נוחות בחדר. לתדהמתם, במקום לשבת מול רבו, הלך רבי עקיבא ארבע אמות לסוף חדר ההסבה ושם התיישב ללא אומר על הרצפה.

כעבור דקות ארוכות של שקט כבד פתח רבי עקיבא בקול כאוב: רבי. ושוב שתק
שתיקה ארוכה. כמדומני... שחברים בְּדֵלים ממך.

הוא השפיל את עיניו פן יראה כיצד קורעת הבשורה את נועם השעה ומפֵרה את שלוות הבית. שמע את מורו קורע את בגדו כאֵבל. כבר נכח במעמד הקריעה לא פעם, אלא שתמיד קוראים את הבגד על מישהו אחר שמת, וכאן קורע אדם על עצמו. פניו היו כּבושות מטה, כשחלץ רבי אליעזר את נעליו ונפל לצדו על הקרקע כשצעק צעָקה גדולה וּמרה" - שם, עמוד 46.

עליזה שנהר מספרת על הרגע שרבי אליעזר כורע אפיים, על הפחד של אימא שלום, שתפילתו תוביל למותו של אחיה נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל.

כותבת עליזה שנהר: "רבי אליעזר נפל אפיים ארצה. ראתה זאת אימא שלום ואמרה לו: "קום, כבר קטלת את אחי". ואכן נשמע קול שופר מביתו של רבן גמליאל, שבישר על מותו. לשאלתו של רבי אליעזר, מנין לה שתפילתו הרגה את אחיה, ענתה: "כך מקובלני מבית אבי אבא הלל הזקן: כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה" - כלומר מי שגורם צער לאחרים, בסופו של דבר ייגרם לו צער" - ציטוט מספרה של עליזה שנהר, עמוד 72.