"מלכודות מוות ממונעות"

אחרי כישלונם הצבאי במלחמת הערים ובמלחמת יישובי הספר, הגיעו הערבים למסקנה שלא יוכלו ליהודים, אלא במלחמה על הדרכים. פגיעות בדרכים היו גם קודם. אך מלחמת-הדרכים השיטתית החלה בינואר 1948.

ב-31 בדצמבר 1947 דיווח הש"י לפיקוד-העליון: "הערבים מתכוננים, בימים הקרובים, לשתק את כל התחבורה היהודית בדרכים... ומתכוננים להבא להשתמש בזורקי-להבות ובפצצות נדבקות, נגד התחבורה היהודית."¹ דוח הש"י מ-6 בינואר 1948 מפורט יותר: "שוב שמועה על הפסקת התנועה הערבית בארץ, כדי לתת אפשרות התקפה על כלי-רכב יהודיים."² ב-15 בינואר: "שמועה אומרת שערבים, לבושים כחיילים בריטים, ינסו להיכנס במשוריינים של חיל-הספר, לעטרות. הם סבורים כי פעולתם תצליח אף ביום. אם ייכשלו ינסו לחסום את הכביש, כדי לנתק ולהחריב את עטרות. תגבורת אנשים ונשק עומדת להגיע, בימים הקרובים, משכם לירושלים. כן נמסר כי הוועד הערבי העליון הטיל על כמה אנשים לסייר בכפרים הסמוכים לישובים עבריים, כדי לתכנן עם אנשי המקום ניתוק התחבורה היהודית."³ ב-20 בינואר: "תוכנית להתקפת השיירות מים-המלח אורגנה על-ידי ארגון הנוער הערבי בירושלים, בעזרת שוטרים בריטים. לפי התוכנית יחסמו את כביש יריחו-ירושלים בקילומטרים השנים-עשר, העשירי והשמיני. הערבים יתקיפו את השיירה... לפי ההסכם עם האנגלים לא יירו אלה בערבים, אלא מעל ראשיהם, ותמורת זאת יקבלו חמש מאות לא"י."⁴ ולקראת סוף ינואר: "כנופיה מקלקיליה וטול-כרם יצאה דרומה, וצפויות התקפות קשות על תחבורה בכביש ירושלים – תל אביב." לש"י נודע שחסן סלאמה השפיע על נכבדי כפר טירה⁵ לשלוח אנשים לפגוע במכוניות של היהודים בכביש חיפה – תל אביב.

בתחילת פברואר נודע לש"י כי עבד אל-קאדר אל-חוסייני מתכונן להפסיק את התחבורה בכביש ירושלים – תל אביב ומסית את תושבי הכפרים שבסביבות ירושלים לחבל בדרכים, לתקוף שיירות ולהניח מוקשים. וכי "גרמנים נאצים הגיעו לכפר בית-סוריק,⁶ על-מנת להתקין מוקשים לשיירות העוברות בכביש ירושלים – תל אביב."⁷ בתחילת מארס העריך קצין בריטי: "הערבים ישתלטו על הצטלבויות-דרכים, כדי לשתק את התחבורה העברית."⁸

בינואר, החודש הראשון של מלחמת-הדרכים, לא תגברו היהודים את האמצעים נגדה, ולעומת זאת הגבירו את דרישותיהם מהבריטים לשמור את הדרכים. בפברואר 1948 הגדיר הפיקוד-העליון את מלחמת הדרכים והעריך את התפתחותה בעתיד: "התנפלויות המון מזויין נגד אמצעי-תחבורה שלנו (יאזור, אבו-כביר, קסטל)... בפעולות נגד דרכי-התחבורה לא ישנה האויב את תכסיסיו. מארבים, אש מטרידה רחוקה וכו'." אם לא ישתנו השיטות והתכסיסים, הרי אין צורך בשינוי תפיסה ובהיערכות חדשה.⁹

הערכה זאת התבדתה. במלחמת-הדרכים שיפרו הערבים את אמצעי הלחימה, את שיטות הלחימה ואת רמת הפיקוד שלהם, יותר מהיהודים, והיו להם סיכויים להשיג את מטרתם: למנוע את הקמת המדינה היהודית.

צמרת הביטחון הניחה שהבריטים יסייעו ליהודים – בתנאים מסוימים – לאבטח את התחבורה שלהם, ויתנגדו, בפחות מגבלות, לפגיעותיהם בתחבורה הערבית ולתפיסת שטחים ערביים לשם אבטחת הדרכים. אנשי הצמרת ציפו שהבריטים יגבילו את חימוש הנהגים ומלווי-השיירות היהודים, ויקבעו את מועדי הנסיעות של השיירות היהודיות לפי נוחותם. ב-19 בדצמבר השיגה גולדה מאיר מהמזכיר הראשי של ממשלת המנדט, סיר הנרי גרניי, הבטחה שהנשק של מלווי שיירות ונהגיהן לא יוחרם. כשביקר אבא הילל סילבר בארץ-ישראל, בינואר, שוחח עם הנציב העליון, סר אלן קנינגהם (אחרי שקיבל תדריך ממנהיגי הישוב).

– "אנחנו מעוניינים, כמוכם, לשמור על דרכים בטוחות. אנחנו זקוקים להן מאוד," אמר קנינגהם לסילבר. והסביר לו כמה קשה לאבטח את הדרכים.

"האימפריה הבריטית מודה שצבאה אינו מסוגל לשמור על הביטחון בדרכים?" שאל סילבר. "לא! לא נודה בכך. נתאמץ לשמור על הביטחון בדרכים," השיב לו הנציב העליון.¹⁰

אחרי שלושה ימים בלבד טען קנינגהם בישיבת ועדת-הביטחון של ממשלת המנדט שהיהודים אשמים בהתנגשויות שאירעו בדרך לירושלים: הם אינם מתאמים את מועדי הנסיעות של שיירותיהם עם סיורי הצבא.¹¹

ההוראות ששלחו השלטונות אל יחידות הצבא והמשטרה בנושא הביטחון בדרכים לא היו חד-משמעיות, והיחידות מילאו אותן לא במירב הדייקנות. עקרונית הסכימו השלטונות לתת נשק לשיירות. ובדצמבר 1947 הסכימו שנוטרים יאבטחו אותן בנשק לגאלי, וגם לנהגיהן נתנו רישיונות לשאת נשק. בתחילת ינואר הרשו השלטונות להכניס לכל אוטובוס של "אגד" שני כלי-נשק, בתנאי שלא יהיה נשק אחר באוטובוס. מפקדת ה"הגנה" יעצה ל"אגד" לא להסתפק באישור הזה, אלא לדרוש מן הבריטים לנפק נשק לנהגים.¹² אחד ממפקדי-השיירות דיווח: בריטים בדקו את השיירה שלו, ליד לטרון. וחייל שמצא בה נשק ותחמושת קיבל נזיפה מהקצין הממונה עליו. "אין לחפש נשק ואין לקחתו." אמר הקצין לחייל, אבל לא מיד הוחזר הנשק ליהודים.¹³

ב-10 בינואר חיפשו בריטים נשק בשיירה שירדה מירושלים לתל אביב. בדוח ששלח מטה-הפלמ"ח לרמ"א ישראל גלילי, כתוב: "הסרז'נט הצטדק שהוא נאלץ לערוך חיפוש, וסיפר ששלשום בלילה התקיפו ערבים מחנה-צבא על-יד עזה, ותשעה חיילים בריטים נהרגו. התוקפים ניסו לשדוד נשק. החיפוש היה שטחי מאוד, והמשכנו בדרכנו." ¹⁴ בשיירה אחרת שנסעה באותה דרך, בתחילת ינואר, נסעה גולדה מאיר. מפקד השיירה דיווח: "כשהגיעה השיירה, כארבעה קילומטרים אחרי מסמיה¹⁵, נתקלה בפטרול צבאי עם שוטר בריטי אחד. בטקסי¹⁶ הראשון נמצאו שני סטנים. מלווה אחת נעצרה. גולדה מאירסון, מק (מכבי מוצרי, האחראי מטעם הפלמ"ח לאבטחת הדרך בין תל אביב לירושלים) ונהג 'אגד', שפס, הצטרפו לנעצרת והובלו למשטרת-מג'דל.¹⁷ השיירה המשיכה לתל אביב."¹⁸

(זה היה) "מיד, אחרי שהמזכיר הראשי בכבודו ובעצמו הבטיח לי שהחיפושים האלה ייפסקו," כתבה גולדה מאיר בספרה. "המחאות שלי לא הועילו מאומה... 'לאן אתם סוחבים אותה?' שאלתי את הקצין, שהיה ממונה על המבצע הגדול הזה. 'למג'דל,' אמר. מג'דל, שהייתה עיירה ערבית, ודאי לא הייתה מקום לנערה צעירה לבלות בו את הלילה, ואני אמרתי לקפיטן שאם ייקחו אותה לשם אסע אתה ויהי מה. בינתיים כבר נודע לו מי אני. ואינני חושבת שהוא היה מעוניין בכלל להסביר לממונים עליו מדוע הלכה חברה של הנהלת הסוכנות היהודית, לישון במג'דל, לכן חזר בו, וכולנו נסענו לתחנת-המשטרה בעיר עברית סמוכה. השעה הייתה שעת חצות, אבל אני הייתי צריכה עדיין להגיע לתל אביב, ואמנם הגעתי, בליווי מלכותי של שוטרים בריטים ונערת-ה"הגנה", ששוחררה במהירות."¹⁹

באמצע ינואר דיווח ישראל גלילי למפקדים בכירים ב"הגנה": "למרות הבטחות השלטונות המרכזיים לנציגי הישוב כי ייפסקו המאסרים ולא יוחרם נשק מגן, נמשכים המאסרים. פסקי-דין אחדים מלמדים כי השלטונות יהיו מוכנים להחליף מאסר בקנס כספי גדול. החלטנו כי חברינו הנאסרים לא יפדו עצמם... נוהג של תשלום קנסות גדולים יעודד את השלטונות להרבות במאסרים ובקנסות, שהם יפים לאוצר הממשלה היוצאת. החלטה זו מקורה לא בחישובים כספיים בלבד אלא בשיקולים מדיניים."²⁰

אריה הלפרין (הדר) המכונה "פשוש". שליווה שיירות בדרך לירושלים, סיפר על אחת התקריות: הוא ישב עם חברו. צבי שפיגל, במשאית עמוסה שקי-קמח, שהייתה האחרונה בשיירה. במעלה שער-הגיא נסעה אחריהם מכונית ערבית, ופשוש החווה תנועה מזרחית כלפי הנוסעים בה. הערבים השיבו לו במחווה כנגד מחווה, ואז החווה תנועה מזרחית נוספת, ביד על רגל. כשהשיבו לו הערבים כגמולו, נופף מולם את הסטן שבידו. הנהג הערבי נבהל, הפנה את המכונית לאחור וברח. אחרי זמן-מה השיג את השיירה משוריין בריטי ועצר את המכונית. הבריטים חיפשו ומצאו את שני הסטנים ואת ארבעת הרימונים של פשוש וחברו, והשניים הובלו אל חדר-המעצר בירושלים, ישבו בו ימים אחדים ושוחררו בערבות. הם הואשמו בהחזקת נשק. השופט, שקיבל שוחד, גזר עליהם מאסר על-תנאי וקנס כספי קל.²¹

בתחילת פברואר פרסמו שלטונות הצבא הבריטי פקודות חדשות להתנהגות בדרכים: "א. להחרים נשק המיועד להתקפה. לבצע חיפושים רק במקרה הצורך. ב. לא לבצע חיפושי-נשק בדרכים אלא אם ברור בהחלט שהנשק נועד להתקפה; ג. להשתמש בירי ארטילרי רק אם חיילים בריטים נקלעו למצוקה; ד. להסיר מהכבישים מחסומים שלא הוכרו רשמית; ה. להשתמש בירי ארטילרי כדי להפחיד תוקפים בשעת מעשה; ו. לשם שימוש בחיל-האוויר המלכותי יש לקבל אישור מפורש מהמפקדה הראשית; ז. להקפיד על ניטרליות כלפי הצדדים הלוחמים; ח. במקרה של ספק, אם נשק נועד להתקפה או להגנה, להחליט על-פי השכל הישר." הש"י השיג העתק של פקודה זאת ודיווח עליה למפקדי ה"הגנה" הבכירים.²²

בגלל החששות מפני החרמה צוידו מלווי השיירות רק בנשק שאפשר להסתירו, וכך הייתה נוכחות הבריטים אחת מסיבות חולשת היהודים במלחמת-הדרכים; אבל במקרים רבים סייעו הבריטים לשיירות היהודיות שהותקפו. אומנם לא בכל האמצעים שהיו ברשותם. להלן שתי עדויות.

בתחילת פברואר הותקפה שיירה בכביש טבריה – ראש-פינה, ליד קיבוץ החושלים.²³ מספר התוקפים היה מאה ועשרים. בדוח ששלח מטה-הפלמ"ח למטה הכללי כתוב: "הצבא הניס את הכנופיה. שני נהגים ושני חיילים נפצעו. השיירה המשיכה בדרכה. הצבא עצר חמישה פצועים מהכנופיה, שהיו לבושים במדים ומצוידים בנשק גרמני."²⁴

בסוף פברואר תקפו שלושים ערבים שיירה שעלתה לירושלים, והעלו באש שתי משאיות. הקרב נמשך שעה וחצי. חיילים בריטים באו בטנקים, ירו במתקיפים ופגעו באחדים מהם. האש שככה, הבריטים הסתלקו. ואז חידשו הערבים את ההתקפה; הבריטים חזרו. מפקד המאבטחים דיווח:

"רוב הזמן אחר-כך היו המכוניות בהשגחת הצבא, אשר מנע מאתנו את האפשרות לפעולה. אחר-הצהריים היינו מוכנים לחפות על שתי השיירות הנוספות, אולם לא נשמעו יותר יריות." השיירות – דיווח המפקד – המשיכו בדרכן.²⁵

אהרן גלעד, חבר דגניה א', היה נהג שרכש ניסיון רב בנסיעה בשבע-עשרה שיירות, תיאר את היחסים עם הבריטים: "חלק מן השיירות נסעו בחסות משוריינים בריטיים שנסעו לפניהן ואחריהן. הבריטים התנהגו באדיבות ובלי אלימות. ליד מחנה-החימוש הראשי שלהם, בוואדי צראר²⁶ היו מחפשים נשק. כשמצאו, החרימו אותו ועשו צרות. כאשר היו לנו הרוגים ופצועים לא חיפשו."²⁷ בתחילת מארס חדלו הבריטים לשלוח פטרולים לשער-הגיא, והעדיפו את כביש ירושלים-רמאללה-לטרון בנסיעותיהם אל השפלה; במלים אחרות, הם הניחו לערבים וליהודים להילחם אלה באלה. בנטישת הבריטים את הציר היהודי היחיד לירושלים, ראו אנשי הפלמ"ח מעשה של עויינות. ב-7 במארס שלח מטה-הפלמ"ח הצעה למטה הכללי, לאגף-המבצעים, לרמ"א ישראל גלילי, ולמישאל שחם, שהיה אחראי ללחימה בדרכים: "הנדון: לעניין אבטחת התחבורה בכביש ירושלים. תנועת רכב הצבא הבריטי בכביש ירושלים -באב אל-ואד²⁸ הוסיפה עד כה ביטחון לנסיעה, מאחר שהללו פרקו פעמים רבות מחסומים לשם פתיחת הכביש לרכב שלהם. בזמן האחרון החלו נוסעים בכביש רמאללה -לטרון ונמנעים ככל האפשר משימוש בכביש שלנו. בשלב זה הפסקת תנועתם בקטע הכביש הנ"ל מחמירה את המצב. אנו מציעים לנתק לחלוטין את כביש רמאללה -לטרון, על-ידי פיצוץ גשרים וחבלת קטעי-הכביש, על-מנת לאלץ את הצבא לחזור לכביש שלנו. נוסף לכך תשמש הפעולה הנ"ל הכבדה ניכרת על התחבורה הערבית, שתיאלץ לנסוע בדרך עקיפין ארוכה, מירושלים ליפו והדרום, מאחר שהיציאה מירושלים לבאב אל-ואד סגורה בפניהם."²⁹

ההגנה על השיירות התפתחה מליווי חמוש לליווי צמוד; מליווי צמוד לליווי ברכב מיוחד; מליווי ברכב מיוחד לליווי ברכב משוריין, ולהבטחת כל המסלול; השלב הבא היה תקיפת האויב בשטחים שבין הישובים.³⁰

על ליקויי שיטת-השיירות הצביע סר הנרי גרניי ב-29 בדצמבר, בשיחתו עם גולדה מאיר.³¹ לכאורה הייתה שיטה זאת תשובה הגיונית לתקיפת התחבורה, והתאימה למגמה המדינית (צמצום המלחמה, כדי שמנהיגי ארצות-הברית לא יחזרו בהם מהחלטת 29 בנובמבר); יעילותה של שיטת השיירות הוכחה ב"מאורעות" 1936. ואנשי הפיקוד-העליון סברו שבתקיפת שיירות גדולות ומאובטחות לא יהיו לכנופיות של המופתי הישגים מרשימים. למעשה גברה מלחמת-הדרכים והתרחבה. לבסוף הבינו אנשי הפיקוד-העליון שהמלחמה תוכרע בדרכים, ושהמערכה העיקרית תהיה על כביש ירושלים – תל אביב.

בכביש הזה, שהתפתל בין ההרים, שלטו אנשי המופתי. הישובים היהודים שלידו – נווה אילן, קריית-ענבים, מעלה-החמישה ומוצא – היו דלילים וחלשים; המשלטים הקבועים והארעיים שתפסה ה"הגנה" לאורכו, סבלו ממיעוט נשק וכוח-אדם; השיירות לא שוריינו כראוי ולא אורגנו ביעילות מספקת; תקן המלווים הצמודים לא היה מלא מעולם. אך בניגוד למיתוס המקובל מזה 68 שנים, כביש ירושלים – תל אביב לא נחסם אף פעם על-ידי ערביי ארץ-ישראל.

ב-21 בינואר דיווח מטה-הפלמ"ח למטה הכללי: "מצבת הליווי הצמוד לשיירות, בין תל אביב לירושלים, היא מאתיים וחמישה-עשר איש, וברשותם מאה ושניים סטנים, שלושים ותשעה אקדחים, שני מקלעים, שני מכשירי-קשר, ארבעה טנדרים ומכוניות קטנות. מצבת האבטחה במשלטים שלאורך הדרך והכוח הנייד הבלתי-צמוד, היא מאה ושמונים איש, מזה שלושים נוטרים, שלרשותם שבעים סטנים, שנים-עשר רובים, שמונה מקלעים, חמישה מכשירי-קשר, שלוש מאות רימונים ושישה טנדרים. מספרים אלה הם כמחצית התקן, ויש להוסיף לפחות מאתיים שישים ושניים לוחמים, ארבעים וחמישה נוטרים, שתי מכונות-ירייה, שבעה-עשר מקלעים, מאה ושלושה רובים, תשעים סטנים, שתים-עשרה מרגמות 2 אינטש, שבעים אקדחים, אלף ושש מאות רימונים, שנים-עשר טנדרים ואחת-עשרה מכוניות קטנות." בינואר לא היה המטה הכללי מסוגל לספק דרישות אלה. מטה-הפלמ"ח הודיע: "עשרים ושמונה סטנים ושישה-עשר אקדחים שייכים ל(חטיבת) 'עציוני', שדורשת אותם בכל יום. עד להוראה מכם לא נמסרם."³²

לכאורה היו המכוניות המשוריינות מתאימות לייעודן. בידי ה"הגנה" נשארו משוריינים אחדים מימי "המאורעות", והבריטים – שלא הִרשו לה בתחילה להשתמש בהם – כבר העלימו עין. זמן-מה אחרי פרוץ המלחמה הטילה מִפקדת ה"הגנה" את משימת שִריוּן המכוניות על ישראל ברנע, מי שהיה מפקד פלוגת-תובלה בצבא הבריטי. השיטה שרווחה אז, סיפר ברנע, הייתה "סנדוויצ'ים": שני לוחות-פח, שעוביים שלושה או ארבעה מילימטרים, וביניהם לוחות-עץ או חומר מבודד אחר. כדורי-רובה רגילים לא חדרו דרך ה"סנדוויץ'". פח בכמויות גדולות הוחרם ממחסנים בתל אביב. בית-החרושת "הארגז" ייצר את ה"סנדוויצ'ים", ואז התברר שמגרעותיהם רבות ממעלותיהם.³³ זאב קלאוזנר, מפקד משמר-נע בכביש ירושלים, דיווח: "המשוריין לא מתאים לתפקידו. אין בו לעכב בעד המתקיפים ולא לגרום להם אבדות... (הוא) סכנה חמורה לנוסעים בו. היו שני הרוגים... (המשוריין) מפריע לפעולת ההגנה של מלווי השיירות. ולעתים מעכב את התנועה."³⁴

הסכנה גברה בסוף מארס, כשרכשו הערבים כדורים חודרי-שריון. אהרן אלמוג תיאר בספרו את הרגשת הלוחמים: "המשוריינים האלה, מלכודות-מוות ממונעות. אני לא נכנס לשם גם אם תהרגו אותי... החבר'ה קצת היסטריים. אך צודקים. המשוריינים טובים רק מבחינה פסיכולוגית."³⁵ בשיירות לירושלים נסעו משאיות-אספקה משני סוגים: של הקיבוצים והקואופרטיבים-לתחבורה, שגוּיסו להוביל תוצרת ל"משביר המרכזי" ול"תנובה", ושל סוחרים. רוב המכוניות של הקיבוצים והקואופרטיבים היו חדשות, גדולות וחזקות; רוב המשאיות הפרטיות היו ישנות, קטנות ורעועות. בחודשים הראשונים של מלחמת-הדרכים לא הייתה ביקורת על המטענים, והחברותהציבוריות והסוחרים הפרטיים שלחו לירושלים מטענים, לא לקראת מצור, אלא בהתאם לשיקולי-הרווחים. פיקוד-השיירות הורה להגביל את המטען, כדי שהמשאיות לא תפגרנה ולא תעכבנה את השיירות במעלה שער-הגיא, אבל הסוחרים הפרטיים לא מילאו את ההוראות, אלא העמיסו על משאיותיהם יותר ממה שהותר להם; הם ידעו שאם יתחממו המנועים והמשאיות תיעצרנה, לא יפקירון המלווים, אלא יגררו אותן. שיקולי הרווח גברו על החששות מפני סיכון השיירות.

סוחר תל אביבי, שהתמחה בעומס-יתר, העמיס יום אחד את משאיתו עד שכמעט לא יכלה לזוז. לפני שיצאה השיירה לדרך ביקשו ממנו המלווים להפחית ממטענו. הוא סירב. "ירינו בצמיגי המשאית," סיפר פשוש.³⁶ על המתח בין נהגי השיירות ובין מאבטחיהן סיפרו אלה ואלה אחרי שנים רבות. פשוש: "הנהגים לא נבחרו על-פי כישוריהם הקרביים ולא על-פי רמת המשמעת שלהם, ולא הייתה ברירה אלא לכפות עליהם למלא פקודות. לא פעם הפריעו. בהתנהגותם. למאבטחיהם, בהתנגשויות עם הערבים.³⁷ אהרן גלעד: "לא פעם ברחו מכוניות-הליווי הקלות ראשונות משטח האש, ובין הנהגים היו שהפטירו: 'הפלמ"ח בורח והליווי נחלץ.' חוסר-המשמעת היה מוחלט. כשנעצרנו מסיבות טכניות, נחו נהגים על הכביש, ולא נשמעו להוראות. פעם נסעתי אחרון בשיירה. בשער-הגיא ראיתי משאית שלנו עומדת ליד כפר ערבי ולידה הנהג. מכונית-הליווי דהרה קדימה ולא נעצרה. הבנתי שאם הנהג יישאר הוא מחוסל. עצרתי את המשאית שלי וחיברתי את המשאית שלו לשלי בכבל-גרירה. שנינו התקדמנו לאט, הרבה מאחורי השיירה."³⁸ מפקד אחד המשלטים שאבטחו את הדרך כתב בדוח, אחרי אחת התקריות: "הנהגים קפצו מהמכונית אף שהמכוניות לא נפגעו כלל. מפקד השיירה לא השתלט על אנשיו ועל הנהגים."³⁹ צבי זמיר, מפקד כוחות הפלמ"ח בירושלים, סיפר: "הפלמ"ח לא התאמן ללוות שיירות. הבאנו נהגי 'אגד', שצברו ניסיון ב'מאורעות', ושאלנו אותם איך עשו זאת ואיזה קטעים מועדים לפורענות. כשלמדנו את העסק לא נמצאה דרך לכפות על הנהגים האזרחים משמעת צבאית, שבלעדיה אין סיכוי להצליח במִבצע כזה."⁴⁰
______________

בשבוע הבא: השתמטות בעלי מכוניות יהודים מלסכן את מכוניותיהם; מלחמת הדרכים בגליל העליון; חיסול טקסי ערבי; גבורתה של איילה ספיר; מלחמת הדרכים בחיפה; מלחמת הדרכים בשרון.

1. א"צ, ידיעות טנא 31 בדצמבר 1947 (ש"י).
2. א"צ, ידיעות טנא 6 בינואר (ש"י).
3. שם, 15 בינואר.
4. שם, 20 בינואר
5. טירה הייתה כפר, והיום עיר במחוז המרכז בישראל, שרוב תושביה ערבים מוסלמים סונים. היא שוכנת מצפון לקיבוץ רמת הכובש והעיר כפר סבא, ומדרום מערב לעיר טייבה ומחלף אייל.
6. כפר ערבי השוכן מצפון-מערב לירושלים, ממערב לרמאללה, מול הר אדר ומבשרת ציון, בסמוך לקו הירוק.
7. א"צ, ידיעות טנא, 4 בפברואר 1948.
8. שם, 4 במארס.
9. א"צ, מפעולות אויב לתקופה 1 בינואר 10 – בפברואר 1948.
10. ת"מ, שיחת אבא הילל סילבר עם סר אלן קנינגהם, 27 בינואר 1948.
11. מסמכי קנינגהם, סנט-אנתוני קולג', אוקספורד.
12. יומן דב"ג, 7 בינואר 1948
13. א"צ, 1 בינואר 1948.
14. א"צ, אל הילל מאת המועצה, 10 בינואר 1948.
15. ישוב ערבי בין גדרה לקריית-מלאכי שתושביו היו חורנים.
16. מונית.
17. עיירה ערבית. ליד חורבות אשקלון העתיקה. עתה חלק מאשקלון.
18. א"צ, אל המועצה מאת הקו, 10 בינואר 1948.
19. גולדה מאיר, חיי עמ' 154-153.
20. א"צ. 13 בינואר 1948.
21. ראיון עם אריה הדר ב29- ביולי 1978.
22. א"צ, אל הכנסת מאת המועצה, 5 בפברואר 1948.
23. עמיעד, קיבוץ ברמת כורזים מדרום לראש פינה. הקיבוץ נוסד בינואר 1946 בידי משוחררי הפלמ"ח מגרעין "החושלים" שהגיע מקיבוץ גבת, והוקם בתחילה בגבעה שמצויה כשני קילומטרים מדרום לנקודת היישוב הנוכחית, סמוך לחאן ג’וּבּ-יוּסֶף. תחילה נקרא "ג'וב יוסף" על שם האתר. (ויקיפדיה)
24. א"צ, למפקדי פלוגות וחבלים מדרומי, 5 בפברואר 1948.
25. א"צ, למועצה וליששכר (צבי זמיר) מיהודה (אליהו סלע), 25 בפברואר 1948.
26. נחל שורק סמוך ליישוב טל-שחר, ולצומת חולדה,
27. ראיון עם אהרון גלעד ב-31 באוגוסט 1978.
28. שער-הגיא.
29. א"צ, אל מטכ"ל אג"ם, הילל, עזריה. מאת בולגרים, המועצה, 7 במארס 1948.
30. חיים לסקוב, הקדמה לספרו של יונה גולני, מיומנו של נהג, תש"ח, משרד הביטחון, ההוצאה-לאור, 1979 עמ' 9.
31. ת"מ, 85, שיחת גולדה מאירסון עם סר הנרי גרניי ב-29 בדצמבר 1948.
32. א"צ, אל הכנסת מאת המועצה. הנדון: אבטחת התחבורה בקווים, 21 בינואר 1948.
33. הראיון הנ"ל עם ישראל ברנע.
34. א"צ, למועצה וליששכר מיהודה, 29 בפברואר 1948.
35. אהרון אלמוג, "שבוע בתש"ח", קטע מרומן, ידיעות אחרונות, 15 באוקטובר 1978.
36. הראיון הנ"ל עם אריה הדר.
37. שם, שם.
38. הראיון הנ"ל עם אהרן גלעד.
39. א"צ, למועצה וליששכר מיהודה, 25 בפברואר 1948.
40. הראיון הנ"ל עם צבי זמיר.