כבר יצא לי לצטט את טעותו של רונלד רייגן, שאמר באחד בנאומיו: Facts are stupid things – בעוד האמרה המקורית, של הנשיא ג'ון אדמס, הייתה Facts are stubborn things. יש בישראל מי שמתיימרים להיות עיתונאים ומעדיפים את הגירסה של רייגן, או בניסוח פחות מעודן שלה: Don't confuse me with facts (מתוך מאמר של מומחה הפרסום רוי דרסטין בשנת 1945, למי שמתעניין).

הדבר בולט כאשר מדובר בבנימין נתניהו, ובא לידי ביטוי השבוע סביב מה שמכונה "פרשת הצוללות". למעשה, זה מצב רגיל לגמרי. היחס הקבוע של התקשורת לנתניהו הוא בינארי: או לצידו או נגדו. לפי נחום ברנע, סימה קדמון, בן כספית, אמנון אברמוביץ' ורביב דרוקר – הוא לא יכול לעשות שום דבר בסדר. לפי מקהלת ישראל היום – כל מה שנתניהו עושה הוא בסדר. הקובע אצלם זה האיש, לא ה-issue. ואחר כך מתפלאים מדוע הציבור לא מאמין לתקשורת.

לטעמי, הכזב הבולט ביותר של רביב דרוקר ב"פרשת הצוללות" הוא הטענה לפיה עו"ד דוד שמרון הפר את הסכם ניגוד העניינים עליו חתם כפרקליטו של ראש הממשלה, כאשר פנה ליועץ המשפטי של משרד הביטחון, עו"ד אחז בן-ארי. יואב יצחק הביא כאן את ההסכם כלשונו והראה, ששמרון פעל בדיוק כפי שהתחייב – על המילה. דרוקר כמובן לא חזר בו.

זה הזכיר לי מקרה בולט קודם שבו דרוקר שידר טענות מופרכות שעמדו בניגוד מוחלט למסמכים. דרוקר וברוך קרא טענו, שבצורה חריגה המשטרה השמידה את תמלילי חקירותיו של השופט יורם דנציגר בפרשת לחיאני. אבל אנחנו פרסמנו כאן את המסמכים המקוריים, שהיו משני סוגים: הקלדות נקיות לגמרי והקלדות עליהן ביצע דנציגר עשרות תיקונים. קרה שם דבר פשוט ביותר: כמו כל חשוד, קיבל דנציגר את התמלילים לקריאה ולאישור. כמו כל חשוד, היו לו הערות ותיקונים. בשל הריבוי שלהם, הוקלדו מחדש חלק מהתמלילים או כולם, כך שישקפו את הנוסח עליו הוא חתם. לנו היו ביד תמלילים משני הסוגים, וכדרכנו – הבאנו אותם במלואם וכהווייתם. אבל גם אז, המסמכים לא עניינו את דרוקר, אלא ה"מציאות" הבדויה וההזויה שלו.

מה לי לבוא בטענות לעיתונאים (או למתחזים לעיתונאים), כאשר פרקליט המדינה הוא אחד הכזבנים הגדולים במקומותינו? השבוע נחשף בבית המשפט העליון עוד בלוף מבית מדרשו של שי ניצן, וכמו במקרה של דרוקר – זו ממש לא הייתה הפעם הראשונה.

בתחילת השנה ניסה ניצן לטרפד את הדוח של הילה גרסטל על יחסי הפרקליטות והמכון לרפואה משפטית, בטענה שזהו דוח מערכתי שאסור לה להכין. השבוע טען בבג"ץ בא-כוחם של הפרקליטים, עו"ד צבי אגמון, שזה דוח פסול משום שהוא... פרטני. כדאי שנזכיר, שניצן הוא הבוס של העותרים, ובפועל משמש גם כיו"ר הארגון שלהם, כך שמותר להניח שגם הטענה השנייה עברה את שולחנו. ובכל מקרה, הטענה כעת מוכיחה שהראשונה הייתה כוזבת, ו/או להפך.

אם נתחיל למנות את הבלופים של ניצן, נשב כאן עד כניסת השבת, ולכן אסתפק באחד בולט במיוחד. בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין בשנה שעבר, התגאה ניצן בכך שהפרקליטות בראשותו הביאה להשעייתו לארבעה חודשים של עורך דין שאיים על תובעת. זה היה שקר גס. מדובר היה בעו"ד משה שרמן, שהפרקליטות המהוללת בראשות ניצן סגרה את התיק הפלילי נגדו והסכימה שהוא יורשע בדין משמעתי ויושעה ל-47 יום – בדיוק תקופת הפגרה. בית הדין המשמעתי דחה את ההסדר, מתח עליו ביקורת חריפה והוא שהטיל השעיה של שלושה חודשים. כלומר: ניצן עמד בפני 1,500 איש, כולל הבכירים ביותר במערכות המשפט ואכיפת החוק, והפך את האמת ב-180 מעלות. וזה האיש שיכול לשלוח כל אחד מאיתנו לכלא.

עוד מילה על הקשר בין עולם המשפט לעולם התקשורת. השבוע שוב נשמעו טענות בדבר חפותו של רומן זדורוב. חמישה שופטים מחוזיים הרשיעו אותו בשני הליכים. שני שופטים בבית המשפט העליון הרשיעו אותו; השלישי סבר שיש לזכותו מחמת הספק, "כפסע מהרשעה". אבל בתקשורת, כרגיל, יימצאו חכמולוגים ושופטים-מטעם-עצמם שיידעו טוב יותר. כאלו שלא מבינים כלום במשפט פלילי, כאלו שמוציאים טענות מהקשרן, כאלו שמתעלמים ממה שלא מתאים להם, כאלו שמנופפים בכל פיסת ראיה מזכה כאילו מדובר בהוכחה ניצחת, ובקיצור – כאלו שלא נותנים למציאות לקלקל להם את הדמיון.

מה שאני לא מצליח להבין הוא, כיצד המנוול הזה – שרצח ילדה בת 12 בבית ספרה – זוכה לכאלו יחסי ציבור. מי עומד מאחורי הקמפיינים הללו. מי משלם לעורכי הדין שהוא מחליף כמו גרביים. מי דוחף לתקשורת כל מיני סיפורים הזויים. ועוד יותר: מדוע הוא עושה זאת. האם יש כאן גורם שמנסה לערער את אמון הציבור במערכות המשפט ואכיפת החוק? זו בעיני השאלה החשובה באמת שממתינה לתשובה. נראה אם מישהו בתקשורת יעז לבדוק.

המכנה המשותף לחלק ניכר ב-1,200 עמודי הדוח של השלטון המקומי שפרסם השבוע יוסף שפירא, היה אוזלת היד של משרד הפנים. המשרד הזה, שתפקידו המרכזי הוא לפקח על הרשויות המקומיות, לא עושה כמעט כלום. טייבה קורסת שוב ושוב, בית שאן כמעט מתמוטטת, ראשי ערים מבצעים מינויים פוליטיים, חוקי עזר אינם מתעדכנים, השירות לציבור מחפיר – ומשרד הפנים אינו נוקף אצבע. וכל אלו מקרים בהם מבקר המדינה מצביע במישרין על אחריותו של המשרד ועל מחדליו.

אלא שזה רגיל לגמרי. במשך עשרות שנים לא מתערב משרד הפנים בנעשה ברשויות, אלא כאשר הן פושטות את הרגל – וגם אז, כפי שלמדנו השבוע, הוא עושה זאת בחוסר כישרון בולט. המשרד מעביר לרשויות 4.5 מיליארד שקל בשנה, יש לו עשרות מיליונים שקלים ומאות עובדים ורואי חשבון כדי לפקח על המתרחש בהן – והוא לא עושה זאת. אז מי בכלל צריך אותו?

בית הדין האיזורי לעבודה בתל אביב קבע, שקבוצת הכדורסל מכבי תל אביב השתמשה בחמישה משחקניה ככסות למאבק שהיא מנהלת נגד מינהלת ליגת העל בנוגע ל"כלל הצעירים". במילים פחות מכובסות, מכבי העמידה אנשי קש מול בית הדין, כאשר רק במהלך הדיון התבררה האמת: שזו בעצם תביעה שלה ולא שלהם. יתרה מזאת: מכבי אפילו הציעה, במלוא הרצינות, שרק היא תקבל פטור מכלל הצעירים – מה שכמובן היה מעניק לה יתרון על פני 11 מתחרותיה.

זוהי ההתנהגות הדורסנית הרגילה של שמעון מזרחי וחבורתו. פעם הם היו לוקחים את הישראלים הכי טובים ומייבשים אותם על הספסל, ובלבד שלא ישחקו בקבוצות אחרות. אחר כך הם ייללו מרה על שיטת הפיינל פור – שלשיטתם היא בסדר גמור ביורוליג, אבל לא בישראל. כעת הם ניסו להשיג דרך בית הדין את מה שלא הצליחו להשיג במו"מ מול המינהלה, ההסתדרות ויתר הקבוצות. הנחמה שלי: זה לא עוזר להם. המונופול של מכבי נשבר מזמן, והיא מאבדת שוב ושוב תארים לקבוצות שלא נזדקקות לכל ההתחכמויות הללו.