גם אני קורבן של הטרדה מינית

מדי פעם, כאשר אני חורק בלמים ועוצר לנערות (אני עוצר גם לנערים, הכול בסדר) המבקשות טרמפ, לא אחת, אף לא שתים בספיקת כפיים, כמתחננות, הן מתכופפות ומביטות בי מבעד לזגוגית. גילוי נאות: בשל נכותי, אני מתקשה בהזזת הצוואר ולכן אני לא יכול להביט בעיניהן מהזווית הצדדית שבה הן מביטות בי. אני מסמן להן לפתוח את הדלת. כשהן פותחות ומשחילות את ראשן לתוך המכונית הם שואלות אם אני מגיע למקום שאליו הן רוצות או צריכות להגיע. היות שאני למוד ניסיון- קר, מר - אני יודע מראש, שמי מהן שתיכנס תשב קפואה, מבועתת, ידה על הידית, נכונה לקפוץ בכל רגע נתון, אני מנסה להפשיר את הקרחון בבדיחת קרש מהוקצע ומלוטש אומנם אבל עדיין גידי וזיזי. אני מנסה להמס את הקרח, כדי שצינתה המקפיאה של בעתת הטרמפיסטית לא תקפיא גם אותי. הטרמפיסטית המזדמנת נכנסת ומתיישבת כמי שכפאה שד, לא לפני שאני אומר, כהרגלי, שהשאלה שהיא רוצה לשאול אינה להיכן אני מגיע אלא האם אני מגיע אל המקום, או בקרבתו, שאליו היא רוצה או צריכה להגיע.

ריבוי המקרים של מקרים שבהם נחשדים, נאשמים ומורשעים גברים בהטרדה מינית הופך גם אותי, בעל כורחי, מעצם היותי גבר, קורבן להטרדה הזאת: הטרמפיסטיות, רובן ככולן, רואות בי מטרידן מיני פוטנציאלי, אף שדבר בהתנהגותי לא מעיד ולא רומז על כך. ההפך הוא הנכון.

ביני לבין הטרמפיסטית חוצצת שתיקה, מונחת בחלל הקטן כמו סכין חדה, משוננת. אולי בכלל היא חוששת מאלימותי הכבושה, הלא נודעת. אולי היא רואה בי - בי? - אכן כן, גם בי אדם, גבר, זכר שהוא (אני) "כמו כולם". מה זה כמו כולם. כמו "כל הגברים". מאנייקים. רק מין בראש שלהם, במבטם, בשפת הגוף שלהם, בנוכחותם.

מחיר כבד

הקיפאון שלהן מעיק עליי אבל הוא בעיקר מעליב אותי. לא מגיע להן לקפוא. לא מגיע לי להיווכח בקיפאונן, יושבות בקור השלגים שהן יוצרות, לפותות בו כדג במלתעות כריש, ואופפות גם אותי בצינתו החריפה.

אני יוזם דיבור, מנסה הומור, בדיחה. זה תמיד יוצא לי קצת חורק, קצת גמלונ י- מה אעשה, כזה אני – אבל אני מצוי בעיצומו של מאבק, מאבק על נוחות, על אווירה טובה; מאבק על יצירת חמימות אנושית פשוטה, טבעית, מתבקשת. אני לא יודע להעמיד פנים וגוף, לשאול זהות בדויה, להתחזות למי שאיני. לעשות רושם. לא. זה לא אני.

אבל אף שאני רק מה ומי שהנני, אני משלם מחיר. מחיר כבד. מחיר שגובים ממני הגברים המטרידים מינית נשים בכלל ונערות וילדות בפרט, קל וחומר מי שמבצעים בהם מעשים מגונים.

הטרמפיסטיות ודאי היו מעדיפות - לא שאלתי אבל אני יודע את התשובות – שבהגה המכונית, שבה הן רוצות או צריכות לנסוע כדי להגיע אל מחוז חפצן - תשב אישה. לא גבר. לא אני.

מצטער. מתנצל. אני לא יכול לחלוף על פניכן, מבקשות הדרכים הצעירות, כאילו אתן אוויר, או אבק, או לא כלום. משהו בי לא נותן לי לעשות זאת. יש מקום במכונית ואני לא ממהר לשום מקום. דבר לא בוער לי. גם כשאני רוצה או צריך להגיע למקום כל שהוא, דבר לא יקרה אם אאחר טיפה, ודאי לא אם האיחור ינבע מעשיית מצווה פשוטה, טבעית, מתבקשת.
יכולתי להימנע מהמחשבה ומהתחושה הבאות לידי ביטוי במאמר זה, אבל, בעצם, לא יכולתי. עובדה. לסיום רק בקשה קטנה מכן, טרמפיסטיות יקרות. הפשירו את עצמכן לפני שאתם נכנסות למכוניתי. כי כשאתן בוערות מאימה בתוך כדור השלג שאתן מגלגלות אל תוך המכונית בעצם כניסתכן אליה, אני חש אתכן ממלמלות את תפילת הדרך שלכן, המתחילה ומסתיימת במלים- אלוהים, אנא. רק שגם הוא לא יהיה "כמו כולם".

נ.ב

אני לא.