בסוף הסרט "הפרפר ופעמון הצלילה", המוגדר כסרט על אדם שמוצא טעם לחייו על-אף שהוא נכה מראשו ומטה ואינו מסוגל לדבר ולתקשר, האיש מת מוות טבעי בגלל מחלתו. בסרט אחר, על אדם המרותק למיטתו שרוצה למות ומבקש שימיתו אותו המתת חסד, הוא צריך להילחם נגד הרשויות שמתנגדות ומגדירות את המעשה כלא חוקי. כלומר מי שיעזור לו יהיה צפוי לעונש מאסר.
לצערי לא מצאתי את הטעם להגדיר את הסרט הראשון כנותן תקווה או מעודד במשהו. האיש בעצם רצה למות, אלא שהמאבק שניהל כדי לתקשר עם סביבתו, העסיק אותו והסרט מתרכז בזה. אין בסרט הזה שום חמלה. החמלה זה לא להאריך חיים של אדם במצבו, שנראה בעליל שאינו רוצה לחיות בעצם.
הצלה, הארכת חיים שהרופאים כל כך מתפארים בה, היא לא חמלה אלא הארכת הסבל. רבים בארץ אינם מודעים לכך, שיש להם זכות למות בכבוד. כלומר, כבר יש חוק שמקנה להם אפשרות למנות אפוטרופוס, שבמקרה שיימצאו במצב אנוש של חוסר תקווה, יהיה ניתן לבקש (באמצעות האפוטרופוס) שלא יחברו אותם למכשירי החייאה.
בנוסף קיימת, לפי דעתי, גם הזכות של האדם להחליט מתי, במצב של מחלה כרונית קשה, שאין לה מרפא, הוא זכאי להמתת חסד. היום אדם כזה צריך לנסוע לחו"ל ולעבור פרוצדורה לא פשוטה, וזאת, לפי דעתי, התאכזרות.
יש רבים שעמדו מול חולה כזה שהתענה וביקש את נפשו למות. עמדו והתעלמו ונאלצו להיאחז בחוק המתת החסד, שקובע כללים נוקשים ודרקוניים. מה אנושי יותר מאשר לשנות את החוקים האלו, ולהגדיר המתת חסד, כמעשה אנושי מאין כמוהו?!
בארץ להד"ם
אין ספק שחלק מהבעיה זה קבוצות הלחץ של הדתיים, שרואים בהמתת חסד חטא. הם מניחים שהסבל של האדם הוא חלק מגורלו ומהצורך של הנפש שלו. לפי דעתי זאת שטות מוחלטת. אני אומר זאת כמי שמאמין בהחלט באלוהים (אם כי לא בחוקי הדת). מעצם בריאתו האדם התאפשר לאדם לממש את כל חלומותיו ורצונותיו. אם הוא הגיע לסף הסבל שהוא רוצה למות, ואינו סובל ממחלה נפשית, הרי שרצונו למות צריך להיות מכובד גם מבחינת הדת! אני מברך, כמובן, על החלטתו של ליצמן לאפשר לחולים קשים שסובלים, שימוש בקנביס. אבל גם לגבי אלו שאינם מסוגלים נפשית, לשאת את מחלתם הפיזית, צריך להימצא פתרון בדמות המתת חסד. ואני מדבר על מצבים פיזיים שאין סיכוי שניתן לרפא אותם. רצונו של אדם לעזוב את גופו ולשוב לשלמות הנפש שבקיום הנצחי, הוא לגיטימי וצריך לאפשר אותו.
שיר הנושא של הסרט "מיתה טובה" – "בארץ להד"ם" מעיד היטב את המסר של סרט זה. הסרט מדבר על חולים במחלות סופניות שמחפשים מפלט מהסבל שלהם על-ידי התאבדות, אבל כולם מפחדים לעזור להם, מפני שהדבר לא חוקי בארצנו השמרנית. מי שנמצאים מהצד השני, האנשים הבריאים, לא מסוגלים לעכל את הסבל של הגוססים ולא מוכנים להסתכל למוות בפנים. כך הקמנו בתי חולים משוכללים, המאריכים חיים של סבל...
סבל אנושי
הסרט מנסה להציג פתרון לבעיה, פתרון אותו מוצא
זאב רווח, המגלם ברגש ובכישרון רב בעל אוהב ודואג לאשתו המאבדת את זהותה, בגלל מחלה ניוונית במוח. את הפתרון הוא מוצא בלחץ כל האנשים, קרובי המשפחה, המתענים מול בקשות ותחינות של החולים הסופניים שישימו קץ לסבלם. תוחלת החיים שעלתה מאוד, הגדילה עד מאוד את מספר האנשים שסובלים ממחלות חשוכות מרפא. הדבר הציף את הבעיה של הסבל האנושי הכרוך בכך, לא רק של החולה, אלא גם של בני המשפחה. הבעיה הפכה לבעיה חברתית בוערת בחברה שלנו.
בארץ להד"ם משמעו אחרי כל המוות והמחלות שהסרט עוסק בו, ארץ להד"ם זאת ארץ של דברים שלא היו מעולם. והכוונה לעולם שלנו שהכול בו הבל הבלים. עולם החלומות של המציאות הגשמית, שנבראו מכוח רוח הבריאה. עולם שהוא למעשה פרי דמיוננו, ועטור בסיפורים שאנו מספרים לעצמנו.
הרי במוות יש נחמה, באמת שלה שמקפל בתוכו את העולם הנצחי, שקיים מעבר לדמיון וחזיונות השווא של חיינו. הסרט מחבר אותנו לרגשות האהבה העמוקים, לחמלה של קרובים ומכרים, שלא יכולים כבר לעמוד חסרי מעש מול הסבל הזועק לשמיים של חולים סופניים מתייסרים.
בקטע שיא של הסרט, קרובי משפחה ומכרים את החולים הסופניים, יוצרים להקה השרה את מילות השיר, ארץ להד"ם: "קח אותי לשם - לארץ להד"ם"... בקשתם היא בעצם להגיע לעולם האמת – שמעבר לסבל הגשמי, חסר המשמעות של החיים האלה. המקהלה הזאת, היא בעצם מחאה ציבורית זועקת לשמיים כנגד מערכת הבריאות והחוק, שמצד אחד מאריכים חיים ומצד שני רק מאריכים את הסבל. מנגד כולנו מכירים את הפיתוחים והתרופות החדשניות, שיש בכוחן באמת לרפא – אבל הן עולות הון תועפות ולרוב לא כלולות בסל הבריאות שלנו.
