האם אנחנו במלחמה? מלחמה על חופש הדעות,
חופש הביטוי, חופש המחשבה. אינני סבור כך. אבל ראוי להיזהר. אלה המציירים את יריביהם כאנשי חושך ימי ביניימים, מתגלים לא רק כחסרי סובלנות לדעות וכמשתיקי הדיון הציבורי-ערכי, אלא כאימפריאליסטים שהטיעון המרכזי הנשמע מהם באופנים שונים הוא: דעתנו היא הצודקת ולכן הקובעת והשלטת, והסוטה מהקו, יוקע על עמוד הקלון התקשורתי עד שיאבד את עולמו וזכויותיו הקודמות.
האמת היא שכאשר רואים את הקצף על שפתיהם של משתיקי הדעות ומסרסי הדיון הציבורי, ברי לכל שלא מדובר בליברלים המקדשים את זכותו של האחר לחשוב באופן המנוגד לדעתם, אלא בפנאטים המשתמשים בליברליזם כשוט אלים ומתנשא כלפי יריביהם. בכל מקרה, ודאי שאפשר ואף רצוי לאתגר דעות "ליברליות", מבלי להיחשד בשלל הכינויים הטיפשיים של המיליטנטים מהצד השני.
גיבור ישראל
אביגדור קהלני הביע דעתו בתוכניתו של
קלמן ליבסקינד בגלי ישראל, נגד שיבוץ נשים "בדרג המסתער" של חי"ר ושריון. הוא בעד שילוב נשים בצבא, אבל "עד השלב שבו האישה צריכה לעמוד מול אדם וללחוץ על ההדק". אינו רוצה שהיא תעבור את החוויות שהוא עבר.
אך לא בזה התמצה חטאו בעיני שומרי הסף שמינו את עצמם חיילים במשטרת הדעות, אלא באמירתו "אני חושב שהתפקיד של אישה הוא להיות אימא ולהביא ילדים לעולם". הוא כמובן לא התכוון ש"רק" זה מה שאישה צריכה לעשות, אלא שאת זה "רק" אישה - ולא גבר - יכולה לעשות.
או אז ניתכה עליו חמתם של לוחמות פמיניסטיות ושל דרגים מסתערים בצבאן: "אתה לא יכול לומר את המשפט הזה כאילו תפקידה של האישה הוא להיות אמא. אתה לא יכול! אתה מבין שאתה לא יכול? אתה מבין?", נזפה בו
קרן נויבך, אם להביא דוגמה אחת.
למזלנו, החברה הישראלית ברובה שמרנית ומסורתית ואינה מאמצת לחיקה את כל רעיונות ההבל שכפתה העילית הליברלית על חברות במדינות אחרות. צריך לגנות את ההתנפלות על קהלני, כמו ההתנפלות על אחרים שהביעו דעות שונות ממה שמקובל בחלקים מסוימים אצלנו, משום שהחשש מוויכוח בריא הוא מתכון לעקרות תרבותית. קהלני כן יכול לומר את המשפט הזה.
לפני כ-20 שנה כתבה פרופ' רות וייס ב"וושינגטון טיימס" ש"(תנועת) שחרור הנשים - אם לא התנועה הקיצונית ביותר אז לבטח התנועה הניאו-מרקסיסטית המשפיעה ביותר באמריקה - עשתה לבית (למשפחה) האמריקני מה שהקומוניזם עשה לכלכלה הרוסית, ורוב ההרס בלתי הפיך. בכך שהגדירה את היחסים בין גברים לנשים במונחים של כוח ותחרות, במקום הדדיות ושיתוף פעולה, קרעה התנועה (הפמיניסטית) לגזרים את ההסכם הכי בסיסי ושביר בחברה האנושית, יחידת הבסיס שממנה כל שאר המוסדות החברתיים שואבים את כוחם".
גם פה, וייס לא התכוונה להחזיר את הנשים למטבח ולהסיג אחור את זכויותיהן, אלא לאופן שבו אנחנו מתייחסים להבדלים שבין המינים ולמערכת היחסים ביניהם. שורש הוויכוח נעוץ בפרשנות שאנחנו מעניקים למציאות. במקרה של היחסים בין המינים, האם מדובר במאבק ובמלחמה או בהדדיות ובתפקידים משלימים בתא הזוגי והמשפחתי.
על-פי רוב, קיים תואם משעשע בין מידת הקיצוניות הפמיניסטית למידת הקיצוניות הפוליטית. אך בעוד שבכל הקשור ליחסים בין גברים לנשים מדברות הפמיניסטיות במונחים של מלחמה ומאבקי כוח - בהגיען לזירה המדינית, נעלמים החשדות, והאפשרות לעשיית שלום גוברת על שיקולים אחרים (גם פה נותרת המיליטנטיות - ביחס לצד הישראלי, כמובן. הפלשתינים בתפקיד האישה, והישראלים בתפקיד הגבר).
בשלהי מלחה"ע הראשונה, פרסם ההיסטוריון אוסוולד שפנגלר את ספרו הגדול "שקיעת המערב". הוא עסק באופן שבו ציביליזציות צומחות וגוועות בהיסטוריה והסיק שהמערב בשקיעה. החיים המודרניים והאורבניים ניתקו את האדם מקיום שהתבסס על חוכמת חיים שהצטברה בתהליך ארוך, והחלישו את "תחושת הייעוד" ואת הצורך המובן מאליו של האדם להתקיים על אדמתו ולהמשיך את עצמו באמצעות קשר הדם והמשפחה. האינטליגנציה לא הסתפקה יותר בזרימה טבעית של החיים, אלא ביקשה הבהרות והסברים לקיום.
בשיאו של התהליך, כשהקיום הפשוט התעייף ונעקר מן השורש, עלתה תופעה היסטורית ששכנה זמן רב מתחת לפני השטח: העקרוּת של האדם התרבותי, לא עקרוּת ממש אלא חוסר רצון להביא ילדים. שפנגלר העיר שחברה שבה העניינים הטבעיים ביותר כהקמת משפחה והבאת ילדים הופכים לנושאים שיש לדון בהם מלמדת על "מפנה מטאפיזי לעבר המוות". האדם האורבני איבד את רצונו לחיות. קשר הדם והייעוד הקדום להמשיך את המין האנושי אינם נתפסים עוד כחובה, וילדים אינם נולדים - לא משום שהפכו לבלתי אפשריים, אלא מכיוון שהאינטליגנציה בשיא עוצמתה אינה יכולה למצוא סיבה כלשהי לקיומם.
שפנגלר הצביע על מחזותיו של הנריק איבסן כמדד להבנת התהליך החדש. הוא דיבר על הופעתם של "הנישואים האיבסניים"; עיקרם היה הימשכות רוחנית גבוהה, שבה שני הצדדים חופשיים מהצורך הבהמי להמשיך את קשר הדם המשפחתי. האישה האיבסנית משוחררת מחובותיה הנשיים והופכת ל"חבֵרה", בניגוד ל"אמא" בעידן הקודם. חבֵרה אינה מניבה בהכרח פירות.
שפנגלר לא הכיר את הפמיניזם הלוחם שבו אפילו ה"חבֵרה" נעלמה ותחתיה צצה אקטיביסטית הרואה בגבר נציג מעמד המדכאים, ובאימהוּת - אפשרות שיש להיזהר ממנה. במצב כזה, סיכם שפנגלר, תגיע הציביליזציה לדילול אוכלוסין מתמשך עד להתפרקותה וחזרתה למצבה הקדום השומם. הביטו באירופה ובחברה הליברלית בארה"ב ותגלו את עומק המשבר של המערב, ששפנגלר עמד על טיבו עוד לפני מאה. וכמו נזרקה בו רוח נבואה, כתב שבסוף התהליך הזה ממתין בסבלנות הפַלָּח.
אי-אפשר לנתק את הוויכוח הציבורי שהתפרץ השבוע - ביחס לשילוב נשים בחיל השריון והחשש הפשוט מפגיעה בייעוד האישה כאימא - מהתהליך הרוחני והתרבותי שעוברת החברה המערבית בכלל והישראלית בפרט. הדברים מגיעים למערכת הבחירות האחרונה באמריקה, למשאל העם בבריטניה ולנושאים שנויים במחלוקת אצלנו - בכולם נמצא את העימות בין כוחות צנטריפוגליים וצנטריפטליים - כוחות פירוק מול כוחות התכנסות - בחברה ובתרבות.
