בדקתי את חוק העונשין כדי לבדוק, האם הוא אינו חל על אילנה דיין; לא מצאתי שום פטור כזה. בדקתי את חוק איסור לשון הרע; גם שם אין רמז לכך שהוא אינו חל על דיין. אז למה הגברת נוהגת כמו במערב הפרוע, מפרה חוק ככל העולה על רוחה – ואיש אינו עושה דבר?

השבוע שידרה "עובדה" כתבה על אלאור אזריה, וכך הוצגו הדברים: "מה אנחנו באמת יודעים על הרגע ההוא בערב פורים בחברון, בו אלאור אזריה ירה במחבל הפצוע? באמצעות סרטי וידאו שלא נחשפו, הקלטות הקשר הצבאיות ועדים שלא דיברו עד היום, משחזר עמרי אסנהיים את כל מה שקרה בדקות הארוכות לפני ואחרי הירי". וזה כאשר התיק בשלבי הסיכומים. זוהי עבירה חד-משמעית של סוביודיצה.

זו אינה הפעם הראשונה. ב-23.1.14, בעוד השופט דוד רוזן כותב את הכרעת הדין בפרשת הולילנד, שידרה דיין כתבה שנטתה בבירור לטובת התביעה. בדיעבד אנו גם יודעים, שדבריו של עו"ד רועי בלכר באותה כתבה, הביאו את שולה זקן לחתום על הסדר הטיעון. ואם הזכרנו את זקן: דיין שידרה שני ראיונות איתה בנובמבר 2015, כאשר הערעור בתיק הולילנד תלוי ועומד בבית המשפט העליון.

דיין גם פרסמה מה שהתיימר להיות תחקיר על ניסים חדד בעוד ערעורו נדון בעליון, וטענה שהמכון לרפואה משפטית תפר לו את התיק בו הורשע באונס בנה התינוק של בת-זוגו. "עובדה" אפילו שידרה שוב בגאווה את אותה כתבה לאחר זיכויו של חדד – וזו כבר הייתה נוכלות מכוונת. העליון דחה מכל וכל את הטענות נגד המכון הפתולוגי, וזיכויו של חדד היה מחמת הספק בלבד. למותר לציין, שדיין לא תיקנה את המעוות, אלא חזרה על אותן טענות חסרות יסוד.

אבל דיין יכולה לישון בשקט. איש לא יגע בה. בוודאי לא אחרי שבית המשפט העליון תפר עבורה ניקוי תמוה ובעייתי בפרשת סרן ר'. אז קבע הרכב מורחב שהיא פעלה בתום לב – למרות שלא הייתה מחלוקת על כך שהיא ביימה ופברקה חלקים משמעותיים מאותה כתבה. אז מה הפלא שהיא מרשה לעצמה לשקר ולטעון שטענותיה בנושא ניסים חדד התקבלו? דיין היא שיא התחכום של המערב הפרוע: פורעת החוק שמתחפשת לשריף.

מי אם לא נציגי המדינה אמור לכבד את החוק? מי אם לא נציגי רשויות האכיפה אמור לציית לצווים של בית המשפט? ובכן, לעיתים המציאות שונה ונראית כאילו מדובר במערב הפרוע, בו השריף עושה ככל העולה על רוחו.

השבוע סירבה הפרקליטות לחשוף בפני בית המשפט המחוזי בירושלים חומר חסוי, מתיק שהתנהל לפני 15 שנים בבית המשפט הצבאי בעזה. במקרה קודם, באותו בית משפט, ניסתה פרקליטה למנוע מעבריין מין להביא עדים לטובתו. במרחק של קילומטרים בודדים, בבית משפט השלום בעיר, שתי תובעות משטרתיות הפרו החלטות של השופט, וכאשר עמדתן נדחתה – ביצעו "שביתה איטלקית" וסירבו לטעון לעונש.

וזה לא רק בערכאות הללו. בשורה של תיקים הנדונים בפני בית המשפט העליון, ובמיוחד במורכבים שבהם, המדינה אינה עומדת במועדים ומבקשת עוד ועוד דחיות. הנשיאה מרים נאור איבדה פעם את סבלנותה במהלך הדיון, ושאלה מדוע המדינה אינה מסוגלת לבצע את ההנחיות הניתנות לה. וזו אותה מדינה, המעמידה לדין – ובצדק – על איחור בהגשת דוחות לרשות המיסים. וזו אותה מדינה, השולחת לכלא – ובצדק – מי שאינם עומדים במועד בתנאים לשחרורם בערבות. אז למה לה מותר? כי היא השריף?

תקשורת הספורט סערה בתחילת השבוע, לאחר שבעלי קבוצת הכדורגל עירוני קריית שמונה, איזי שרצקי, הודיע בעיצומו של משחק על פיטורי המאמן, בני בן-זקן. אבל החבר'ה שם פספסו את הדבר החשוב ביותר לטעמי, שהפך לנורמה בספורט הישראלי: הפרה גסה של חוקי העבודה.

במדינה מערבית מתוקנת של שנת 2016, לא ניתן לפטר עובד ככה סתם. חובה לערוך לו שימוע, לשקול את טענותיו ולהוציא מכתב פיטורין מסודר. אלא שבספורט שלנו, דיני העבודה הפכו מזמן להיות המלצה בלבד. מאמנים מפוטרים מהרגע להרגע, שחקנים נקנסים בצורה חד-צדדית, משכורות משולמות באיחורים משמעותיים, חוזים מופרים על ימין ועל שמאל – ואין פוצה פה ומצפצף. ההסתדרות עושה מדי פעם קצת רעש, בעיקר לצרכים תקשורתיים, אבל בגדול – מי שעוסק בספורט הוא רק קצת יותר מאשר עבד.

אולי זה מסביר לא מעט מן הכשלונות שלנו בזירת הספורט הבינלאומית. כאשר זהו היחס מצד המעסיק, למה שהעובד יתאמץ? למה שיזדהה עם מקום העבודה? למה שיעבוד בלי תשלום? מוצע לשרת הרעש והצלצולים, מירי רגב, לעשות סוף-סוף משהו חיובי בתחום הספורט – שגם הוא באחריותה – ולהסדיר את המערב הפרוע הזה.

למעשה: הדרום הפרוע. בדומה למזג האוויר, שכולם מדברים עליו אבל איש אינו עושה דבר כדי לשנותו, כך גם הבנייה הבדואית הבלתי-חוקית בנגב. כולם יודעים שזוהי פשיעה נרחבת, הגוזלת קרקעות מדינה בהיקף עצום – אבל איש לא מעז לעשות משהו רציני. מדי פעם הורסים איזה יישובון, וזה מצריך כוחות משטרה עצומים – ואחרי כמה ימים הוא שוב עומד על תלו.

זו אותה מדינה שיודעת יפה מאוד להרוס כמה קרוואנים שמוצבים שלא כחוק על גבעת טרשים בשומרון, ושיודעת יפה מאוד להחריב יישוב שלם בגלל טענה בלתי מוכחת לבעלות פרטית על שבריר אחוז משטחו. שיהיה ברור: אני נגד בנייה בלתי חוקית באשר היא – בעמונה, ברהט, בהרצליה ובטבריה. אלא שצריך להיות קצת היגיון בהקצאת תשומת הלב והמשאבים, שתמיד מספרים לנו כמה הם מוגבלים כאשר הדבר נוגע להריסת בנייה בלתי חוקית של פלשתינים או בדואים.

כל עוד אין שוויון אמיתי בפני החוק, אין להתפלא שיש מי שמייחסים לרשויות האכיפה ולבתי המשפט מניעים זרים. כל עוד משום מה רק לגבי בתים של יהודים החוק נאכף באדיקות, ולגבי בתים של מי שאינם יהודים יש ת"ק טעמים שלא לאוכפו – אין להתפלא שנמצאים פוליטיקאים המבקשים להתערב במלאכת האכיפה והשפיטה.

הרב איל קרים למד על בשרו, עד כמה תופעת השו"ת הסלולרי היא מסוכנת. הוא בסך-הכל שרבט תשובה, לא ממש מעמיקה, לשאלה אנונימית ולא ממש אינטליגנטית – וזה כמעט עלה לו במינוי לרב הצבאי הראשי.

הבעיה היא, שבתחום הזה הכל פרוץ. כל רב כזה או אחר יכול לפרסם מספר טלפון ולהתחיל לענות על שאלות – והללו נעות בין סוגיות הלכתיות אמיתיות לבין שאלות איזוטריות שעל גבול ההזיה, בין ענייני אמונה שברומו של עולם לבין עניינים של צניעות ונטייה מינית. ואת כל זה הם עושים בשליפה, בכמה שורות, בלי להכיר את השואלים, בלי לדעת כלום על הרקע, ותוך התעלמות מוחלטת מכך שעלול להימצא מי שיקרא ולא יבין או יעוות במכוון.

לא צריך כמובן להיות רישוי לרבנים, אבל הגיע הזמן להפעיל קצת – רק קצת – שכל ישר. לא על הכל צריך לענות, ודאי שלא בפורמט השטחי הזה. לא כל אחד יכול לענות, ודאי שלא בלי שום היכרות עם השואל. כשלעצמי הייתי מצפה מגדולי ישראל שייצאו נגד התופעה הזאת בכללותה, אבל מאחר שזה לא יקרה – אני מצפה לפחות מהמשיבים לחשוב לפני שהם יורים. הבעיה היא, שגם זה לא יקרה, והלקח מסיפורו של הרב קרים יישכח ברגע בו יגיע המסרון הבא.

גם פה – איש הישר בעיניו יעשה. נתחיל מאוטובוסים של חברת דן. השבוע שוב ראיתי כיצד הנהגים משנים בכתב יד את לוחות הזמנים בתחנות היציאה במסוף סבידור בתל אביב. תגובת משרד התחבורה: "אין מדובר בלוחות הזמנים, כי אם בסידור עבודה פנימי-תפעולי של המפעיל המיועד לנהגים בתחנות קצה, שעליו חותם הנהג לפני יציאה לתחנה". כלומר: הנהגים יעשו מה שהם רוצים, והנוסעים יוכלו לכל היותר לדעת על כך – בלי יכולת לעשות דבר.

נמשיך לרכבת ישראל. תראו כמה מהמחירים שגובים המזנונים של עלית בתחנות: בייגלה – תשעה שקלים; קרואסון – 11 שקל; בורקס – 12 שקל; סלט – 24 שקל. במכונות גובים עשרה שקלים תמורת בקבוק קולה, בקבוק מים עולה תשעה שקלים, שקית ביסלי או תפוצ'יפס – שמונה שקלים. כל אלו יקרים בעשרות אחוזים מהמחירים מחוץ לתחנות, ומנצלים את העובדה שמדובר בקהל שבוי.

הרכבת, בתגובתה לפנייתנו, לא חושבת שיש פה בעיה. המזנון והמכונות מתחרים זה בזה, היא אומרת, והמחירים "דומים למחירי מוצרים דומים במקומות ציבוריים בעלי אופי דומה". הזכיינים יודעים שמחירים גבוהים מדי ירחיקו את הלקוחות, והרכבת יכולה להתערב – אבל היא מקבלת רק 20 תלונות בשנה.

אז ככה. רוב המוצרים במזנון ובמכונות אינם זהים, ובאלו שכן – גם המחירים זהים, אז אין שום תחרות. זה שבתחנות גובים כמו מקהל שבוי אחר, ממש לא מנחם אותנו. הלקוחות לא מתרחקים, כי אין להם ברירה; והם לא מתלוננים, כי זה לא הדבר הכי חשוב בנסיעה. בכל מקרה, הרכבת מוזמנת לראות את הדברים כאן כתלונה, ולשים קץ למערב הפרוע בתחום הזה.