החיים כערך עליון

זייפה הנו בן יחיד להורים ניצולי שואה. הוריו נישאו בפולין, ארץ הולדתם, טרם בריחתם מהתופת המדממת ועלו ארצה בשנת 1939. "להוריי נולדה בארץ בת בשם מרים אך למרבה הצער היא לא שרדה. ב-1945 הגחתי אני לעולם, והייתי הבן היחיד להוריי". תקופת ילדותו של זייפה הייתה חריגה. הוריו התקשו להעניק לו את החום והאהבה כמקובל לילד בשנותיו הראשונות. "אימא הייתה חולת שחפת, ואבא עבד מהבוקר עד שעות הערב המאוחרות במפעל נשק. הם לא היו מסוגלים לטפל בי. מגיל שלוש עד שמונה כלל לא הייתי בבית. בגיל שלוש נשלחתי למעון-מוסד בתל אביב. ראיתי את הוריי רק לעיתים רחוקות. בגיל 6 הועברתי למוסד "אונים" בכפ"ס, שם שהיתי שנתיים".

רוקחות במקום רפואה

עם סיום לימודיו התיכוניים בבית ספר אליאנס בתל אביב בשנת 1963 מתגייס זייפה לצה"ל ומשרת בחיל הרפואה, בתחילה כחובש קרבי ולאחר מכן כעוזר קצין הדרכה ראשי של החיל. זייפה מנסה ללא הצלחה להתקבל ללימודי רפואה בירושלים. "החלטתי ללמוד רפואה בצרפת ולשמחתי התקבלתי לאוניברסיטת בורדו. אבל אז חברה טובה שלי שכנעה אותי לנסות לימודי רוקחות בירושלים במקום רפואה. 'ממילא', טענה 'זה לא רעיון טוב, כבן יחיד, להשאיר את ההורים לבד'". זייפה מקבל את ההצעה: "למדתי ברצף במשך 13 שנים עד קבלת תואר הדוקטור".

ב-1970 עם סיום לימודי הרוקחות נענה זייפה לבקשת הצבא ועובר קורס קציני רפואה. זמן מה טרם פרוץ מלחמת יום כיפור 'מתנדב' זייפה לבקשת הצבא לשירות מילואים כאיש קשר לקציני או"ם בתעלה. "אני דובר אנגלית טובה מאוד, והתבקשתי להתלוות כקצין קישור לאו"ם לתצפיות בתעלה למרות שמעולם לא התנסיתי בתפקיד שכזה". זייפה, סגן משנה (מיל') צעיר, בן 28, לא שוכח את חווית הנפילה בשבי. "מוצב תצפית האו"ם בו הוצבתי נקרא בקשר 'גרין'. הוא נמצא בגזרה הצפונית של התעלה ליד המעוז הצפוני ביותר שלנו 'אור קל'. נמצאים איתי שני קציני או"ם, אחד מארגנטינה והשני מצרפת. לאחר יומיים של לחימה לאורך כל הגזרה ונפילת כל המעוזים מצליחים המצרים לכבוש את מעוז 'אור קל' ולהגיע אלינו לתצפית. הבנתי כי אלו שעותיי האחרונות. לא היה סיכוי להתגבר על עשרות חיילים מצרים שפלשו ולמוצב התצפית.

אני מחליט להשאיר פתק אצל אחד ממשקיפי האו"ם: 'אימא ואבא היקרים. השתדלו להחזיק מעמד-למעני. הרבה הרבה נשיקות, ד"ש לכולם מבנכם האוהב מיכאל". זייפה מסלק ממוחו מחשבות של להילחם עד הכדור האחרון. הוא יודע כי עם תמ"ק עוזי ושתי המחסניות שברשותו, גם אם יהרוג מספר חיילים מצריים הוא יחוסל בסופו של דבר. הוא מתגלח, מצחצח את נעליו, עולה על מדי אל"ף עם דרגות הקצונה וממתין למצרים. הוא מבקש למות באופן הולם לקצין בצבא ההגנה לישראל אם המצרים יחליטו לחסלו. בסביבות השעה 08:00 ב-8 באוקטובר 1973, יוצאים שני משקיפי האו"ם לקראת המצרים וזייפה בעקבותיהם. "אני צועד קדימה ומושיט ידי לבעל הדרגה הגבוהה ביותר שהיה בדרגת סגן אלוף. מוסר לו את שמי ודרגתי, וארבעה חיילים מצרים מלווים אותי. הם מאפשרים לקצין הקישור הארגנטינאי להודיע במכשיר הקשר של האו"ם על נפילתם בשבי כולל אני שנלקחתי חי בריא ושלם".

החיים בשבי

תקופת השבי אצל זייפה חיה נושמת ובועטת מזה 43 שנים. סיוטים מהשבי פוקדים אותו לעיתים קרובות. "אין יום שאיני נזכר בחוויה כלשהי מאותה תקופה". במשך שישה שבועות היה זייפה כלוא עם חיילי צה"ל נוספים בכלא עבאסייה בקהיר. "חטפנו מכות ועברנו מסכת עינויים נוראית. היינו כפותים 24 שעות ביממה בתא מבודד ומטונף ללא אוכל ושתייה ראויים. כל זאת על-מנת להוציא מאיתנו מידע מודיעיני. מהרגע הראשון לשבי, כשהבנתי כבר שלא הולכים לחסל אותי, החלטתי כי מיתוס החיים אצלי גובר על מיתוס המוות. אני חייב לשרוד". זייפה גם מבין ומצדיק את החלטתו של המפקד הצעיר של "מוצב המזח" בתעלה להיכנע ולשמור את חיי הלוחמים ששרדו טרם כיבוש המוצב על-ידי המצרים, אף שהפיקוד העליון לא נתן לו אישור להיכנע. זייפה מאמין כי האתוס הצה"לי של דבקות במשימה בכל תנאי 'עד כדי חירוף הנפש' צריך להשתנות. "גם אם חיילי מוצב המזח היו ממשיכים להילחם כפי שמורשת צה"ל דוגלת וכולם היו נהרגים, אז מה ההישג? הרי לא היה להם כל סיכוי כאשר הם היו מוקפים באלפי חיילים מצריים".

בעת ישיבתו בכלא ידע זייפה כי הוא אמור להילחם עתה מול שתי חזיתות. "הבנתי כי כשבוי נקלעתי לקרבות חדשים: המלחמה לשמירה על צלם האדם-ניצחון הרוח והאמונה, והמלחמה בייסורי הגוף והנפש. החלטתי שלא אעשה כפי שכתוב בפנקס השבוי כי זו תעודת פטירה. אני עוד עלול לקבל כדור בראש. אני אדבר! זה מה שאני גם ממליץ בהרצאותיי. לדבר - אבל בצורה שקולה. אני קבעתי לעצמי את הקווים האדומים - עד איפה אני משתף פעולה בחקירות ומדבר ועד איפה אני מספר סיפורים סתם. נתנו לי דפים ומילאתי אותם בסיפורי אלף לילה ולילה".

הנבואה לשלום שמתגשמת

אחת מהחקירות שזכורות לזייפה היטב הייתה עם גורם בכיר מאוד מהממשל המצרי. "זו לא הייתה חקירה במובן המילולי של המילה. זו הייתה יותר שיחה. הוגש לי סוף-סוף אוכל ראוי, ובמשך כשעתיים ניסה אותו איש להבין אותי כמי שמייצג חתך של אוכלוסייה ישראלית. השיחה נסבה על כל נושא שבעולם, פרט לנושאים צבאיים. עניין אותו נושא האשכנזים והספרדים, החילונים והדתיים, העירונים והקיבוצניקים. הייתה לו בת סטודנטית ואני גם הייתי סטודנט ודיברנו על השכלה ולימודים. היה מרתק. הבנתי שהמצרים רוצים ללמוד עלינו ואותנו. מי אנו בכלל השונים במהותנו מכל הסובבים אותנו במזרח התיכון. הדת שלנו שונה משלהם, השפה שונה, התרבות שונה ולא די בזה - אנו גם מנצחים אותם בכל מלחמה. הייתה בו סקרנות מדהימה. לאחר שיחה זו הבנתי שאם יהיה אי-פעם שלום עם מי ממדינות ערב, מצרים תהיה הראשונה. החברים שלי זלזלו באמירתי זו. אך המציאות הוכיחה שצדקתי ואפילו היו 'סימנים' מקדימים לכך. אני שוחררתי ב-19 בנובמבר, 1973, ואנואר א-סאדאת הגיע ארצה ב-19 בנובמבר, ארבע שנים לאחר מכן".

זייפה וחבריו בשבי המצרי ישבו "רק" מספר שבועות לעומת חבריהם בשבי הסורי שישבו בכלא מספר חודשים. מזלם היה שהמדינה דרשה את שחרורם המיידי תמורת הספקת מזון לארמיה השלישית שהייתה מכותרת על-ידי חיילנו. "כשפגשתי לראשונה את הוריי עם שחרורי מהכלא קלטתי עד כמה הם סבלו בעת השבי שלי. לא די היה שהם עצמם ניצלו מהשואה, עלו ארצה בדרך לא דרך, בת שנולדה להם נפטרה, ועכשיו נפל עליהם גם סיפור השבי".

עם חזרתם מהשבי דאגה המדינה שהפדויים יעברו סדנאות בהנחיית מומחים בבריאות הנפש על-מנת להחזירם בהדרגה למציאות. "הבנתי דרך שיחות עם המומחים ששרדתי באמצעות הדמיון שלי. פיסית הייתי בכלא, אבל במחשבותיי הייתי בבית. למדתי גם כי העובדה שכילד נלחמתי כדי לשרוד סייעה לי להתמודד גם בשבי".

אחרי ניסיון קצר שלא צלח להשפיע בפוליטיקה, חוזר זייפה לאוניברסיטה וממשיך בלימודי הדוקטורט. שנתיים לאחר מכן הוא נישא לחיה, מורה לערבית בתיכון 'אוסטרובסקי' וגמלאית כיום. יש להם בת ובן וחמישה נכדים. חיה זייפה: "את מיכי הכרתי ב'שידוך'. סירבתי בנימוס למכרה שהציעה לי להיפגש עימו. חשבתי כי בחור בן 28 שעדיין לא נישא, היה שבוי ובנוסף הוא גם בן יחיד, זה מתכון לכישלון. לשמחתי מיכי לא הרפה ואנחנו ביחד כבר מעל 40 שנה". חיה מעידה על הסיוטים הפוקדים את מיכי בלילות לעיתים קרובות, ואז היא נאלצת להעירו. "יש תקופות רגועות יותר ויש קשות. למשל, בתקופת גלעד שליט, בימי זיכרון ואירועים אחרים הקשורים לשבי הסיוטים הם בתדירות גבוהה".

מילואימניק לנצח

עם סיום לימודי הדוקטורט מתקבל זייפה לעבודה בחברת טבע בה עבד עד ליציאתו לגמלאות. הוא שימש כמנהל מדעי בכיר ויועץ בנושאים מדעיים. "עם חזרתי מהשבי ביקש הצבא לשחרר אותי ממילואים אך סירבתי. ביקשתי להמשיך לתרום מהידע והניסיון המקצועי שלי בתחום הפיתוח והייצור התרופתי".

למעשה, זייפה נמצא במערך המילואים כבר למעלה מ-50 שנה. הוא נושא 6 אותות השתתפות במערכות צה"ל מתוך שמונה בהן השתתף (החל ממלחמת ששת הימים ב-1967 וכלה במבצע צוק איתן ב-2014). זייפה משמש היום כמפקד "יחידת שירותי הדם" האחראית למלאי הדם במדינה בצורה שתספק את כל צורכי הטיפול בנפגעים. בנוסף משמש זייפה כיועץ למשרד הביטחון בנושא תרופות לא קונבנציונאליות.

סימולציות ותרחישים של נפילה בשבי נערכים בצה"ל ללוחמים ולטייסים דרך קבע. זייפה פנה לגורמים הרלוונטיים בצבא והציע את עצמו ואת חבריו פדויי השבי כדי שהצבא ישתמש בהם לאור ניסיונם ככלואים בשבי האויב. "לדאבוני נעניתי בשלילה. אני בכל זאת מקווה כי הלקחים משבי הלוחמים במלחמת יום כיפור נלמדים לטובת המלחמות העתידיות".

ערים בלילה

בשנת 1998 קמה עמותת "ערים בלילה" שמאגדת כ-300 פדויי השבי מכל המלחמות. היא שמה לעצמה למטרה לסייע להם בכל התחומים. זייפה מתגייס להנהלת העמותה ומשמש לה דובר. "עדיין יש אטימות קשה באגף השיקום של משרד הביטחון, במשרד האוצר וברווחה. קשה להזיז דברים לטובת חבריי הפדויים. רבים מהם עדיין סובלים מתסמונת פוסט טראומתית ומתקשים לתפקד".

פעילויות כגמלאי

בשנים האחרונות חורש זייפה את המדינה ונושא הרצאות על חוויותיו כפדוי שבי. את שכר המרצים הוא תורם לעמותת 'ערים בלילה' ועמותת 'בל"ב' (ביחד לחיות בקהילת רעננה - עמותת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים). הוא גם משמש כ'מורה מן החוץ' בבית הספר למנהל עסקים של האוניברסיטה העברית בירושלים במסלול ביומד (תחום בביוטכנולוגיה שעוסק בפיתוח מכשור רפואי ותרופות) לסטודנטים לתואר שני.
"ובשאר הזמן? בשאר הזמן אני משחק טניס ומבלה עם נכדיי המקסימים".