תיאטרון האינקובטור שפועל בבית מזי"א במרכז ירושלים, אך גם ברחבי הארץ, מעלה מאז שנוסד ב-2005 הצגות משובחות כיאה לעיר בה שהוא שוכן - שכנראה יש לה חלק בהשראה ובחזון. התיאטרון שואף לקרב קהל צעיר אל בין כתלי התיאטרון בכלל, תוך קירוב נושאי ההצגות לליבם של הצעירים בכל רחבי הארץ. לכן הוא מעניק הזדמנות ליוצרים צעירים (שכותבים, מביימים ומשחקים כמו בהצגת "תיכון מגשימים"), לזכות באהדה עצומה מצד הקהל הצעיר, שמריע ושר איתם תוך כדי ההצגה. מה שמזכיר את ההצגה שהפכה גם לסרט - "מופע האימים של רוקי". ובהחלט מובן מדוע, לאחר הצפיה בהצגה אמש באולם צוותא 3 בת"א.
הלהקה המופיעה בהצגה זו כוללת נגנים מקצועיים, זמרים מחוננים ושחקנים - כולם בוגרי בתי ספר למשחק המשובחים ביותר. הבימאי והכותב הראשי הוא
עמית אולמן. את המילים והלחן לשירים כתבו יחד עימו עומר עברון שהיה גם עוזר הבימאי עמית אולמן, ועומר מור, המתופף המחונן. העלילה מתחילה כאשר יום אחד מגיע לתיכון "מגשימים" בתחילת שנת הלימודים האחרונה, תלמיד חדש, יואב. בעצת אמו, הוא מנסה להשתלב בז'אנר המיוחד של תיכון זה, בו התלמידים כולם מצטיינים ביכולת וורבלית, אותה הם מממשים ב"קרבות ראפ": לא במכות ואלימות כמקובל בקרב תלמידי תיכון וצעירים אחרים בגילם. הקרבות הם מילוליים, כולל כל ההשפלות והכינויים המעליבים ומלאי ההומור שהם מעניקים אחד לרעהו.
הבנות היפות בכיתה מעריצות במיוחד את המצטיינים בדו-הקרבות המילולים-מוסיקלים, ונוקטות בפוזות נשיות מתחנפות לגיבורי הכיתה. משום מה, דווקא זו שמחוננת בקול היפה מכולן, אך לא דקיקה וגבוהה כמותן, שימי - המכונה בשם גנאי משפיל (
סימה ברמי המעולה) לא נמנית על המועדפות בקרב הבנים. דווקא יואב, (עומר הברון) המבוזה גם הוא כחלק מהריטואל הנקוט בידי הבחורים החטובים ומלאי חוש הקצב, דווקא הוא נקשר אליה במיוחד. קשר טבעי בין הדחויים, המדוכאים והחלכאים. הודות לעצה שקיבל, להתאמן אצל מי שהיה פעם כוכב ראפ נודע והפך לאייקון - והמכונה "חמורבי" - הופכת אותו למלא ביטחון עצמי ויכולת לנצח בקרבות- ראפ של התחרות. ובכך, להפוך לחלק מהחבורה. עד לרגע ההתפכחות.
ההאזנה למילות השירים המבוטאות כה בבהירות, בניגוד למה שרווח בקרב שחקנים על בימות אחרות, מעניקה לצופים הנאה מושלמת על-רקע המוזיקה המקורית שיצרו, התנועה הכובשת שעיצבו
תמיר סטפר ודניאל מימון, התאורה המעוצבת בכשרון של
זכי קוואסמי, והתפאורה של
דני בילינסון, שמאפשרת לשחקנים תוך שימוש בשפע האביזרים להחליף בצ'יק תלבושות, פיאות ואת הדמויות שהם מגלמים.
אם תשאלו מנין שאבו שלושת היוצרים הראשיים
עומר הברון, עמית אולמן ועומר מור את הרעיונות - התשובה היא בחוויותיהם המשותפות מימי בית הספר התיכון ברחובות, ובחברותם ההדוקה והיצירתית מאז. כשרון המשחק של הבימאי
עמית אולמן, שמתבטא במשחקו כאן כאחד התלמידים, חנן, ומאידך כמנטור הקשיש והזקן של יואב, חמורבי, מאוד מרשים בשפת הגוף העשירה שלו. כך גם רני אלון כאביו של "חנן", הנראה כסנדק-גנגסטר רציני, מדהים ביכולתו בגילום תפקידיו הרבים והמגוונים כאן. הבנות היפות
דורון גוברמן (מ"המלט" בהבימה) ו
גלי אשכנזי-לוין מתיאטרון חיפה ומאנסמבל "בובוצ'קה", מעשירות את יריעת התמונה ברוב החן והקסם שלהן. הן ממצקות את הסטיגמה של פרצופו של הנוער כסוגד לחזקים והיפים, עם הדגש על החשיבות של מי ינצח במרוץ הכיבושים.
מה שכה יפה בהצגה, ונוסך בה ערך מוסף גבוה ביותר, הוא המסקנה אליה מגיע גיבור הסיפור, יואב, לקראת סוף ההצגה: שאין לחיות לפי ההכתבות של הפייבוריטים בכיתה. על כל אחד להיות הוא-עצמו, לא להתנכר למה שהוא, ולא לעצב לעצמו דימוי שאינו-הוא. הפליאה מאוד רמת הסאונד המוקפדת, שלא היית מצפה שתיקרה בהצגה ממין זה. האזניים לא נחרשו, התענוג לשמוע את המוזיקה של הגיטריסטית המעולה
רוני מרקוביץ' (סולנית וגיטריסטית להקת The Driers), נגינת המתופף הכה מוכשר
עומר מור, והבסיסט
רועי דורון (בוגר "רימון") - תענוג זה היה מושלם. ההצגה היא הפתעה ענקית במופע המחווה לנעורים ולז'אנר הראפ, שלמעשה הוא היחיד שמותיר לקהל להבין את הטקסט ולספוג את הדרמה, ולא רק הווקלית, כמו באופרה.
למראה הצלחת "תיכון מגשימים" - אין תמה, שההצגה שיצרו שלושת המאייסטרים של "תיכון מגשימים" - "העיר הזאת", ממשיכה לעלות מזה 4 שנים בכל רחבי הארץ.
הצגה מלהיבה, מלבבת, שמעוררת חשק לראותה שוב ושוב, כפי שניתן להבין איך רוב הצופים שנכחו בבכורה שלה בצוותא 3, שרו יחד עם הראפרים שעל הבימה, צחקו מכל גיג, ויצרו חוויה לעצמם, לפרפורמרים ולקהל.
זה מה שנקרא - הצגת קאלט.
