ימין אובדני או שמאל היסטרי?

אני עוקב מפעם לפעם אחר פרסום תגובות "נבחרות" של קוראים במדור "תגובות" של ידיעות אחרונות. לפי התרשמות במשך תקופה ממושכת למדי, התגובות המתפרסמות על-ידי עורך המוסף (מאיר אברג'יל) נגזרות מתוך "הוראות ההנהלה" או מתוך כשרון מיוחד לבחור את אלה הפחות ראויות להישמע, בהיותן כמעט אחידות, סכמטיות, שבלוניות וביקורתיות כמעט באותו נוסח ובדיוק באותו נושא - מעין משאל-זוטא של קוראים "אוביקטיביים".

התגובות" "ימין אובדני",¹ "פתרון לעמונה",² "אין להשוות",³ "לפני שנהפוך לדמוקטטורה",⁴ מייצגות לטעמי היטב את המבחר הלא מגוון של תגובות שמאפייניהן העיקריים היא שלילה מוחלטת של ההתיישבות, התעלמות מהעובדות השלימות והבלטת הדברים התומכים כביכול בעמדות הכותבים - מציאות הזויה - והיסטריה בנוסח הצגת הדברים - שפע של היסטריה. המוקד הוא בשני נושאים: פרשת עמונה ומעמדו של בית המשפט העליון; שניים שבדיון זה הם אחד.

המעניין והמטריד בכל התגובות הוא שכולן לוקות באותו עיוורון אזרחי - ראיה חד-ממדית, חד-צדדית, אגוצנטרית, מרושעת ואנטי-ציונית - שמאפיינת את השמאל "המתקדם ביותר של זמננו". כל התגובות מתאפיינות בעיסוק נרחב פחות או יותר בשאלות משפטיות, אולם ללא התייחסות לעמדות הגורסות את ההפך הגמור מעמדותיהם של הכותבים. בכולן יש עיסוק מעמיק אבל חד-צדדי במעמדו של בית המשפט, באקטיביזם שיפוטי, ובמערכת היחסים הראויה בין הגוף המחוקק לגוף השופט בדמוקרטיה מאוזנת. בכולן יש עיסוק שטחי למדי בשאלת זכותו הטבעית של העם היהודי למדינת לאום משלו, מעמדן של הצעות-הסכם שהופרו חד-צדדית, דינן של מלחמות יזומות והשלכות תוצאותיהן על היחב"ל, דינן של התחייבויות בינלאומיות שניתנו קודם להצעת החלוקה והופרו ועוד. הערבוב בין משפט, לתורת המדינה והיחב"ל ובין חוק בינלאומי לזכויות טבעיות, אינו קיים בטיעונים אלה כלל. כל השאלות הללו חשובות מאוד לדיון רציני, ואינן נוגעות אך ורק למקרה עמונה. בורות איננה יועץ טוב לניהול דיון רציני בשאלות מורכבות. בכל הסוגיות הללו מחלוקת עמוקה בציבור הישראלי ועמדות מנוגדות לעמדות הכותבים. לא הכותבים עצמם ולא העיתון המכובד רואים צורך להתייחס אל עצמם ברצינות ולפעול באחת משתי דרכים: להביע דעה שרירותית מבלי לנמק; או ללמוד היטב את הסוגיה אם ברצונם לשכנע ולא להתחזות למבינים וידענים בפרוטה. השורה התחתונה בעניין ההתיישבות היא שכיום רוב הציבור בישראל אינו תומך בעמדת המגיבים, גם אם יכתבוה כתגובת קוראים שוב ושוב.

אולם, החמור מכל הוא ההתייחסות השטחית, המתחסדת והצבועה כלפי אזרחים ישראלים המתגוררים בעמונה ברשות מוסדות המדינה, שזכויותיהם כאזרחים וכיחידים שלא חטאו עשויות להירמס עד דק בחסות בית המשפט ובתמיכתם ההזויה של המגיבים. האם היו הם מקבלים בשוויון נפש סטואי את גירושם מבתיהם רק מפני שמאן דהוא הציג דרישה לפינויים?(שהרי לפחות בחלק מהמקרים הדרישה לבעלות ערבים על הקרקעות שבמחלוקת לא הוכחה עדיין משפטית...).
לדידי, עובדה אחרונה זו היא החמורה ביותר, ומעידה על שבר חמור בסולידריות החברתית-לאומית של המגיבים וכל מי שמזדהה או יזדהה עם דבריהם. עמדתי בשאלת תפקידה של המדינה במסגרת האמנה החברתית שבינה לבין אזרחיה ברורה: "עניי עירך קודמים"; לא ייתכן אחרת. עמדה זו חייבת לעמוד כיסוד מוסד גם בפני בית המשפט, ואם הוא אינו מבין זאת, יש לחייבו לכך בדין.

על כן, אני מרשה לעצמי לומר שהאנשים ההגונים הם דווקא מי ששמים את הדגש על תושבי עמונה שעשויים באמת ובתמים להיפגע קשות מהתרגיל המגונה של "יפיופיות-הנפש" שיוזם השמאל ההיסטרי ומגבה בית המשפט. כלומר: תושבי עמונה ולא בעלי הקרקע, (בין אם האחרונים זוהו כבר בוודאות או שהם מיוצגים משפטית ע"י באי-כוח כאלה ואחרים). לכן, אני מצדיק נקיטת צעדים חוקיים חריגים להגנה על התושבים המאוימים, גם אם יבוא הדבר ע"ח תדמית בית המשפט שסרח. בית המשפט בירושלים איננו נציג המשפט הבינלאומי בישראל, אלא נציגה של מדינת ישראל כלפי המשפט הבינלאומי. איזון בין השניים רצוי, אבל אסור שיבוא תמיד ע"ח הזכויות והצדק לאזרחי ישראל, משום שגם המשפט הבינלאומי איננו חף מפוליטיקה, וכולנו יודעים זאת.

צעדים חריגים אין פרושם התנגדות אלימה לכוחות הביטחון שעושים את תפקידם. פירושם במקרה זה במיוחד התגברות משפטית על אילוצים כביכול המבטאים למעשה כשל שיפוטי. פירושם העדפת זכותם של אזרחים ישראלים טובים ואידאליסטים על הזכות הפורמלית שתובעים אחרים לשם ניגוחם של הראשונים. אסור לנהל את המאבק הפוליטי הישראלי-ערבי על גבם של אזרחים ישראלים יחידים שפעלו ופועלים בתום לב. יש להבהיר כאן שתום לב איננו חוסר עמוד שדרה או דעה. תום לב הוא מעשה שהותר במסגרת החוק או התקנות ע"י הגורמים המוסמכים של המדינה.

אי פינוי עמונה איננו רק הגנה על האזרחים שעשויים להיפגע מהפינוי. הוא גם הגנה על עמדותיה ומעמדה של ישראל באיו"ש לפי הבנת מוסדותיה. אי-פינוי עמונה פירושו עמידה איתנה כנגד הפרשנות הפוליטית העוינת מצד ידידים כביכול ואויבים, כנגד עמדה משפטית מתחזה לפרשנות הוגנת ונגד הכפירה בפומבי בעניין מעמדה וזכויותיה של ישראל באיו"ש. אסור לישראל לקבל את שיטת הסלמי בקביעת מעמדה באיו"ש לא באופן ישיר ולא בעקיפין.

ישראל לא קמה בזכות האו"ם אלא "... בתוקף זכותו הטבעית וההיסטורית של העם היהודי..." שקבלה הכרה של "...עצרת האומות המאוחדות".⁵ הכרת האו"ם בזכותו של העם היהודי למדינה ריבונית משלו, נגזרה מהחלטות קודמות של חבר הלאומים, והייתה בלתי-נמנעת מתוקף מגילת האו"ם עצמה, שעל פיה פועלת העצרת. היא הייתה בלתי-נמנעת גם מפני שהעצרת ביקשה להכיר באותה זכות עצמה למדינה ריבונית של העם הערבי בארץ-ישראל. אלמלא נקטה גישה מאוזנת ואחידה כלפי שתי התנועות הלאומיות, לא הייתה החלטת עצרת האו"ם שווה את הנייר שעליו נכתבה, ובוודאי לא הייתה זוכה להכרת היישוב בארץ.

תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 (התוכנית החמישית במניין), בחסות ובלחץ בריטניה בעלת המנדט על ארץ-ישראל, הייתה מסמך סחיטה מהעם היהודי, לאחר שקודם לכן, בשנת 1923, הקימה בריטניה את ממלכת ירדן, על כ-77% משטח ארץ-ישראל המנדטורית. מלחמת השחרור (1948) פרצה בעקבות פלישת הערבים לשטח ישראל שעל-פי תוכנית החלוקה, נטרלה את תוכנית החלוקה, כפרה בה, דחתה אותה משפטית ומדינית והפכה את ההכרעה בין התנועות הלאומיות, ביוזמת הערבים, להכרעה כוחנית. הכרעה זו מתבטאת כיום בישיבת ישראל בשטחי איו"ש, שגם היא תוצאת הכרזת מלחמה ירדנית על ישראל ב-1967. הכרעה עובדתית זו ניתן לשנות רק בהסכמה הדדית (שלה מסרבים הערבים מאז ועד היום) או בהחלטה חד-צדדית של ישראל אשר שולטת בשטח. את שתי האפשרויות צריכה ישראל להתאים לזכויותיה ההיסטוריות, לגבולות ביטחון (זכות ההגנה העצמית) ולאינטרסים הלאומיים שלה. עמונה היא חלק מאינטרסים אלה. על-כן יש לשמרה בריבונות ישראלית גם בניגוד לעמדת בית המשפט, שאינו אמון על החלטות מדיניות. החלטות מדיניות נתונות בידי הריבון - העם, הכנסת והממשלה.

הגיע הזמן להפסיק את הפארסה העיתונאית והפרשנית ולהתמקד בעיצוב פתרון ראלי, שיהיה מקובל על רוב הציבור, כמקובל בדמוקרטיה. אם סביר שפתרון עתידי יכלול את עמונה, אין לפנות ממנה כיום את התושבים, גם אם בית המשפט טועה ופוסק אחרת; לשם כך קיים המחוקק. זכויות אזרחי ישראל חשובות לא פחות מתדמיתו של בית המשפט, ועליו להבין זאת ולקחת זאת בחשבון בהחלטותיו.
בפרשת עמונה עומדים זה מול זה בראש וראשונה "עניי עירך", ו"משפטנים עקרים", וסביבם יועצי אחיתופל למיניהם. במחלוקת כזו "עניי עירך" קודמים תמיד.