יש לנו תת-מדור קבוע הקרוי "עוכרי דין", אז למה להקדיש לכך את כל המדור השבועי? משום שהשבוע נתקלתי ברצף של כמה דוגמאות להתנהגות של עורכי דין – ובכן, אני לא יודע בדיוק איך לכנות את ההתנהגות הזאת. לא מקצועית? חלש. לא מוסרית? נו, באמת. אולי המילה הנכונה היא "מגעילה".

הרושם שלי, כמי שחי יום-יום את עולם המשפט, הוא שלא מדובר כבר בכמה תפוחים רקובים, אלא בתולעים המאיימות על המטע כולו. שיהיה ברור: רוב עורכי הדין הם כנראה אנשים מקצועיים וישרים, אך הבדיחה בדבר 99% שמוציאים שם רע לכל היתר – כבר נראית פחות מצחיקה ויותר קרובה למציאות. ככל שיש יותר מוסדות המלמדים משפטים, כך יורדת הרמה של בוגריהם. ככל שיש יותר עורכי דין, יש יותר תחרות ופחות פרנסה. נורא פשוט.

לכן, הפתרון השורשי חייב להיות הגבלת מספר עורכי הדין, ויש דרכים חוקיות לעשות זאת – למשל: להעלות מאוד את ציון המעבר בבחינות. אלא שבינתיים קורה ההפך. רק בשבוע שעבר נכנעה ועדת הבחינות ללחץ פוליטי ופופוליסטי, והעלתה את שיעור העוברים במועד החורף מ-30% ל-37%. חוץ מזה, אני הייתי מוסיף מבדקי אישיות למועמדים לעריכת דין. זהו מקצוע הגובל בדיני נפשות, פשוטו כמשמעו, ולא רק בתיקי רצח או בענייני משפחה. אם עורך דין מחורבן לא משיג פיצוי למי שנפגע בתאונה, הוא הורס את חייו. אם עורך דין שרלטן לא מצליח להגן על מקום העבודה של לקוחו, הוא הורס את חייו.

גם אם שערי הכניסה למקצוע יהיו צרים יותר, חייבים לטפל במי שנמצאים בו ופוגעים במישרין בלקוחותיהם ובציבור כולו. כאן יש בעיה מובנית: בתי הדין המשמעתיים של הלשכה מורכבים ממתנדבים, ולוועדות האתיקה אין די כוח אדם. את זה חייבים לפתור על-ידי הקמת בתי דין מקצועיים ותגבור משמעותי של גופי התביעה, גם אם המשמעות היא העלאת דמי החבר בלשכה ו/או הטלת הוצאות משמעותיות על עורכי הדין הנמצאים אשמים. המקצוע חייב לנקות את עצמו, בטרם אותן תולעים יירדו מן הפירות אל השורשים.

בשבוע שעבר חשף ישראל היום את החוזה הדרקוני עליו מוחתמים משתתפי תוכנית הריאליטי "מהפכה במטבח", בכיכובו של השף אסף גרניט, המשודרת בערוץ 2 בידי רשת. כמו בכל התוכניות מהסוג הזה, מדובר בחוזה חד-צדדי בו למשתתפים יש רק חובות ולמפיקים יש רק זכויות, אך דומני שעורכי הדין שכתבו את החוזה הספציפי הזה, הצליחו להתעלות על עמיתיהם לפחות בסעיף אחד: המשתתפים מתחייבים לספוג כל הפסד כספי שייגרם להם בשל התוכנית ולא יהיו להם שום טענות ותביעות.

למי שאינו יודע, מדובר במסעדות המצויות על סף קריסה, וגרניט אמור/מתיימר להבריא אותן. למותר לציין שהוא ורשת אינם מתחייבים שזה יצליח, אך לחייב מי שממילא מצוי בקשיים להסכים לכל דבר, כולל מה שיגרום לו הפסדים – זה כבר שיא של ציניות, ניצול ועושק. גרניט רשאי לכפות על המשתתפים כל שינוי שנראה לו, כולל כזה שיוביל להפסדים נוספים, והם גם חייבים לסגור את המסעדה או להגביל את הביקורים בה לפי דרישות ההפקה.

לעניות דעתי, אלו הם סעיפים בלתי חוקיים, ואין לי ספק שהם בלתי מוסריים בעליל. מדוע עורך דין צריך להסכים להשתתף במעשי נבלה כאלו? רק בשביל הכסף? הרי לא מדובר בעורכי דין מתחילים, הצריכים כל שקל. לרשת יש מן הסתם יועצים משפטיים מנוסים ומבוססים, שיכולים לומר לה: עד כאן, את זה אנחנו לא עושים. אבל מתברר שאין להם גבולות ושהכסף יענה את הכל – גם את ההגינות האנושית הבסיסית ביותר.

כבר עסקתי מספר פעמים בהתנהגות החצופה, הגסה והשערורייתית של יו"ר התנועה לאיכות השלטון, והשבוע שוב נתקלתי באמירה חד-משמעית של בית המשפט נגדו – והפעם זהו בית המשפט העליון. שרגא ייצג שתי חברות לייצור בשר שתעודת הכשרות נשללה מהן, ובדחותו את העתירה שהגיש בשמן אומר השופט אליקים רובינשטיין:

"בא כוח העותרות ניסה לרמוז שמתנכלים לשולחיו בשל היותם ערבים. בצדק התקוממה על כך הפרקליטות, ואנו נתנו לכך ביטוי באולם עוד לפני כן, ונשוב ונאמר כי לדברים חמורים כאלה נחוצה תשתית ולא שייאמרו בעלמא, ואנו מסתייגים מהם כליל".

תזכורת קצרה. בית משפט השלום קבע ששרגא ציטט עדות באופן חלקי ומגמתי, התעלם ממסמכים, העלה טענות כלליות וסתר את המומחים שהביא בעצמו. ההשתוללויות שלו כאשר הוא מייצג את הוריו של מי שמעגן שנים את אשתו, כבר ספגו ביקורת נוקבת מצד בית הדין הרבני הגדול ובית הדין הרבני האיזורי. בדיון על מתווה הגז נאלץ אליקים רובינשטיין לקבל החלטה כדי להכריח את שרגא להפסיק לטעון. ואילו בדיון על מינויו של אריה דרעי לשר הפנים, השתלח שרגא לא רק בעו"ד נבות תל-צור שייצג את דרעי, אלא גם בבג"ץ עצמו. במקרה אחר אפילו הנשיאה מרים נאור לא הצליחה לעצור את שטף לשונו.

את כל זה עושה מי שמינה את עצמו למשגיח התקינות הציבורית, מי שמתיימר להיות המבין הגדול בהתנהלות ראויה, מי שזוכה לפרסום – וכנראה גם לכסף – באצטלה של לוחם בשחיתות. אלא שמאחורי הפסאדה הזו מסתתר, כך מתברר שוב ושוב, פרחח חסר מעצורים.

השבוע פרסמנו פסק דין של בית המשפט המחוזי בנצרת, בו "מככב" עו"ד יאיר אוחנה. תמצית הדברים: אוחנה נשכר בידי בני זוג שגמרו אומר להשתלט על דירתה של שכנה זקנה, ערירית ומבולבלת. פורמלית הוא ייצג גם את הזקנה, אך בפועל הוא ומשרדו החתימו אותה על חוזה שהעניק את הדירה במתנה לשכנים וסירב לעצור את התהליך גם כאשר הזקנה התעשתה ופנתה אליו. השופט בני ארבל קבע, כי היו אלו הטעיה ועושק.

כאשר קראתי את פסק הדין הזה, לא יכולתי שלא לתמוה: איפה המוסריות? איפה האנושיות? ובשביל מה – כמה אלפי שקלים? האם באמת יש עורכי דין שיעשו הכל, אבל הכל, בלי שום מעצורים? אני כבר לא מדבר על הצד המשפטי, בו הכריע ארבל שמדובר בחוזה בטל ומבוטל. אני כבר לא מדבר על האפשרות שהיו כאן עבירות פליליות. אני מדבר רק על השאלה איך יאיר אוחנה - ודומיו – מסתכלים לעצמם בראי. איך יאיר אוחנה – ודומיו – הולכים לישון מתוך ידיעה שהיום גרמו עוול לאדם חסר ישע.

התשובה, כך מתברר, פשוטה מאוד: הם מסתכלים בראי ורואים עורך דין מתוחכם, הם הולכים לישון שבעי רצון על שכר הטרחה ששלשלו לכיסם. ואם מחר או מחרתיים יוכלו לעשות מעשים דומים – הם יהיו מרוצים עוד יותר. להיות בני אדם – את זה הם שכחו מזמן.

כמה מובאות מתביעות שפרסמנו השבוע, בנושאים שבלי לזלזל בהם – אינם בעניינים של חיים ומוות. "הרסה להם את המורל והמוטיבציה". "מצוקות בל יתוארו". "האבסורד זועק לשמים". "הפרקטיקה הפסולה והקלוקלת". "ללא אישורה, ללא ידיעתה ומאחורי גבה". "התנהגות כה גסה, כה אטומה, כה מקוממת וכה בלתי נסבלת". "שנת הלילה של התושבים נטרפה לחלוטין". "מציאות קפקאית בלתי נסבלת". "מבלי להניד עפעף ובמניפולטיביות לשמה".

המקבץ הזה ממש לא יוצא דופן. כל חוסר תום לב הוא "משווע", כל הפרה היא "ברגל גסה", כל נזק הוא "גדול ביותר", כל טענה היא "הכפשה", כל חיוב בהוצאות צריך להיות "עונשי ולדוגמא". עורכי הדין כבר לא מסוגלים לדבר בצורה רגועה, מקצועית ועניינית. את הכל הם צועקים, ומוסיפים גופנים מוגדלים ואותיות מודגשות וקווים תחתיים וסימני קריאה כפולים ומשולשים. השופטת תמר אברהמי עמדה על כך וכמעט התחננה שזה ייפסק; ממילא כל זה עובר לנו מעל הראש, אמרה. לא עזר.

"הטיעון חלש – להרים את הקול", כתב משה סנה לעצמו באחד מנאומיו. אצל עורכי הדין, יש לצעקנות ולדמגוגיה סיבה נוספת: להרשים את הלקוח. ואולי גם לנסות לדחוף את הטענות לתקשורת. הגיע הזמן להפסיק את זה, משום שזה רק מחמם את הצדדים ומקשה על יישוב הסכסוך. הכלי מצוי בידי השופטים: לחייב לתקן כתבי טענות מתלהמים ולחייב להשמיט מהם טענות בלתי רלוונטיות. נכון שזה יאריך את ההליך, אבל בסופו של יום – עורכי הדין ילמדו את הלקח. ואם לא – צריך להטיל עליהם הוצאות אישיות. וכן, הוצאות "עונשיות ולדוגמא", כדי להפסיק "פרקטיקה פסולה וקלוקלת" הנעשית "מבלי להניד עפעף ובמניפולטיביות לשמה".

התופעה אולי המוזרה ביותר היא של עורכי דין שמנסים לעבוד על בית המשפט העליון. למה "מוזרה"? כי אני לא מצליח להבין מה הם חושבים לעצמם, אם בכלל. ששופטי העליון לא מבינים? שהם לא קוראים? הדבר בולט במיוחד בבקשות לקיום דיון נוסף, והנה מקבץ החלטות של מרים נאור – כולן מארבעת החודשים האחרונים בלבד.

על בקשה של עו"ד זאב גורדון: "בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה". על בקשה של עוה"ד יגאל קווה ויואב נבון: "במקרה שלפני לא נקבעה כל הלכה חדשה וממילא לא הלכה המצדיקה קיומו של ההליך הנדיר והחריג של דיון נוסף". על בקשה של עוה"ד הראל ארנון וצפנת נורדמן: "בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה... טענת העמותה ולפיה בית המשפט אישר במקרה דנן לרשות מינהלית לפעול בניגוד לדין, משוללת כל יסוד, ומוטב היה לולא נטענה". על בקשה של עוה"ד יאיר בנימיני ונתן רסקין: "בניגוד לעמדתם של המבקשים, לא נקבעה בפסק הדין מושא הבקשה כל הלכה". על בקשה של עו"ד דוד שהרבני: "בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה".

על בקשה של עוה"ד אליעד שרגא (כן, שוב הוא), צרויה מידד-לוזון ותומר נאור בנושא אריה דרעי: "בעניין זה לא נקבעה בפסק הדין נושא הבקשה הלכה מפורשת חדשה... אף קיומה של מחלוקת בין השופטים אין בה כשלעצמה להצדיק דיון נוסף בסוגיה". על בקשות של עוה"ד רוני אלוני-סדובניק, יצחק דוידוב, עמוס ון-אמדן ושלומית הראל-שוורץ בפרשת עלילת האונס נגד אורי דניאל: "בפסק הדין מושא הבקשה לא נקבעה כל הלכה, לא כל שכן הלכה חדשה או קשה... חרף הניסיון לשוות לבקשותיהן אצטלה משפטית, טענות המבקשות הן ביסודן טענות ערעוריות".

אבל השיא שייכת לסוללת עורכי הדין של שלום דומרני – דוד יפתח, רויטל בן-שבת כץ, ימימה אברמוביץ' ורועי אטיאס. כאשר ערערו על ההחלטה להאריך את מעצרו של דומרני, הם טענו שמדובר בסתירה להחלטה של השופט סלים ג'ובראן, לפיה "המסוכנות הנשקפת מהעוררים, אינה כה מובהקת, עד אשר לא תיתכן כלל חלופת מעצר אשר תאיין את מסוכנותם". השופט חנן מלצר עמד על הכזב שבטענה זו: "קריאה של ההחלטה הנ"ל מעלה כי כל שנתבקש מבית המשפט המחוזי היה לבחון את האפשרות לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, וזאת מבלי שנקבעו מסמרות בדבר, ותוך הותרת שיקול הדעת הבלעדי בעניין לבית המשפט המחוזי". כל מילה נוספת – מיותרת.