בפרשת השבוע יעקב אבינו יוצא מארץ ישראל כתוצאה מאילוץ. בפשט זה מפני שנאלץ לברוח מעשו אחיו הזומם להרגו, אבל התורה רומזת לנו כי מדובר בתהליכים עמוקים הרבה יותר (בראשית כח): [י] וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה. כי אם זו רק בריחה מהאח, לשם מה חוזרת התורה על מה שכבר סיפרה לנו כמה פסוקים קודם, בסוף הפרשה הקודמת? ומדוע חשוב לדעת מהיכן יצא? ובהמשך התורה מספרת עוד כמה פרטים על המסע הזה שלו וברור שצפונים בהם מסרים נצחיים. כמו למשל חלום הסולם שראה והדברים שנאמרו לו בחלום. או הנדר שלו בעקבות החלום. אלה ועוד מלמדים כי הסיפור הזה - כמו התורה כולה - הוא נצחי, ובמיוחד עבורנו, הדור שזכה לשוב לארץ אחרי אלפיים שנות.

במדרש מובאות שלוש סיבות לכך שהתורה ציינה את שם המקום שממנו יצא יעקב: 1) כדי להמנע משבועה לאבימלך כאביו (כ"ו, ל"א) וכסבו (כ"א, ל"א). 2) לחמוק מעימות עם עשו שנשבע ליעקב כי הוא מוכר לו את הבכורה וכעת עלול לחזור בו 3) לחמוק מעימות בעניין הברכות. אחד ההיתרים לצאת מהארץ הוא כדי לשאת אשה. ליצחק לא הותר לצאת מהארץ לצורך כך, לבנו יעקב כן. זו הסיבה הגלויה ליציאתו מהארץ. יותר בעומק, אומר מורנו הרב גינזבורג שליט"א, מתברר שבאר שבע היא סיבת יציאתו מהארץ. כדי להמנע משבועה לאבימלך, כדי לא לאבד את הבכורה שעברה אליו בשבועה של עשו וכדי לשמור על הברכות, שיש להן תוקף של שבועה, שקיבל מיצחק אביו.

ליעקב יש סיבות טובות לצאת מהארץ לחו"ל, מה גם שאביו ואמו יזמו את היציאה הזאת, אבל הוא אינו שמח בכך. הוא אפילו חרד מפני הבאות. עובדה זו מתגלה לנו דרך סיפור החלום שלו. הקב"ה מתגלה אליו בחלום, מברך אותו ומבטיח שלא יעזוב אותו בכל התלאות שיעבור. בכך הוא מתיר לו לצאת מהארץ אבל בפירוש מדובר ביציאה זמנית: [טו] וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ, אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת: כִּי, לֹא אֶעֱזָבְךָ, עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי, אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ. ומה שדיבר לו כתוב שני פסוקים קודם: ...הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. אבל בינתיים הוא חייב להתנתק מהארץ, לא לחוות את המציאות שלה. מהמשך הסיפור ברור לנו שזה רק ניתוק פיזי, לא תודעתי.

עולים כדי לרדת ויורדים כדי לעלות

יעקב מתעורר נרגש מהחלום והוא נודר: ...אִם-יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. [כא] וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי, לֵאלֹהִים. [כב] וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה--יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹקִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ. כלומר, עוד בדרך לחרן הוא כבר חושב על שובו בשלום ארצה. מה שזוכרים מחלום יעקב זה את הסולם: [יב] וַיַּחֲלֹם, וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ, מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. עולים לשאוב כוחות ויורדים לפעול במציאות. בחלום רואים דברים שמסמלים תהליכים פנימיים בנפש החולם. אצל יעקב אבינו ה-סֻלָּם הוא הסמל הבולט ביותר. תפקידו של הסולם לחבר בין שני דברים רחוקים זה מזה, בין המטה ובין המעלה.

יעקב מתרחק מהמציאות הגשמית של הארץ כי בשלב זה הוא אינו יכול עדיין להגשים את חזונו לשליטה מלאה בה. הוא מעדיף להתרחק ממנה זמנית כדי להמנע מפשרות שהמציאות לכאורה תכפה עליו. בחלום הוא רואה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בסולם והמדרש מספר כי גם ליעקב הוצע לעלות, אבל הוא סירב. העלייה היא לעבר הרוחניות כמובן, והירידה היא לגשמיות. יעקב חשש כי ייאלץ גם הוא לרדת, כמו המלאכים שראה, ולכן נזהר מלעלות. כמי שרק לא מזמן עזב את הישיבה הוא היה בטוח שתפקידו הוא להאיר את העולם מלמעלה, לא להתעסק עם גשמיות העולם הזה אלא להקרין אליו רוחניות ממרחק בטוח. חז"ל אומרים שהקב"ה הבטיח לו שאם יעלה - לא ירד, אבל הוא סירב.

לא היה קל ליעקב להתנתק מהחממה המוגנת של ישיבת אוהלי תורה. עד אז הוא הניח שמציאות העולם הזה, ענייני השדה שייכים לעשו, לא לו. והנה הוא נדרש לצאת מהארץ כדי להתחמק מאילוצים שבמציאות ונאלץ להתמודד עם הרבדים הכי תחתונים של המציאות, עימות מתמיד עם לבן הרמאי. וכל זה בלי לוותר כהוא זה על דבקותו באלקות ועל שאיפתו לחזור לארץ ולהגשים את יעודו. לסיכום: מתוך דבקות ברוחניות של הארץ נמנע יעקב מהתפשרות עם הטוענים לבעלות עליה ואף התרחק מהארץ כדי להמנע מלחצים בכיוון. אבל דווקא הדבקות הזאת היא שזיכתה אותו בהבטחה: הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ--לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֶךָ. והמסר עבורנו ברור, המדינה זו הגשמיות, אומנם מוצלחת, אבל הארץ זו הרוחניות.