אירועי יום השנה לרצח ראש הממשלה,
יצחק רבין ז"ל, הפכו במשך השנים מוקד לשני תהליכים מקבילים: טיפוח המיתוס כאילו רק הרצח הוא שמנע את השגת השלום הוודאית עם הפלשתינים; ובמקביל, המשך ניצול הרצח לצורך מינוף הטלת האשמה במחנה הימין כולו. אחרי הכל, אם הטקטיקה הזו הצליחה בניצול עלילת רצח ארלוזורוב להשגת רוב מכריע בקונגרס הציוני ב-1933, אין שום סיבה שלא תצליח גם ב-2016.
21 שנה אחרי רצח רבין והשינון הפוליטי-מגמתי של מה שקרוי "מורשת רבין", התפרסם בימים אלה הספר "בין רבין לערפאת: יומן מדיני 1993-1994". חיבר אותו ד"ר ז'ק נריה, אל"ם (מיל.), איש אמ"ן בעברו, ומי ששימש כיועצו המדיני של רבין בדיוק בשנים בהן התבשלו הסכמי אוסלו.
אחרי ששומעים מה אומר נריה בראיונות הספורים שנערכו עימו, קל מאוד להבין מדוע עד לרגע זה משטרת המחשבות האדומה - זו שנטלה לעצמה את הסמכות הבלעדית לקבוע מה עלינו לחשוב, מה לראות ומה לשמוע - משתדלת להצניע את גילוייו של הספר.
אפשר להבין בנקל למה הקומיסרים, השולטים ברוב המכריע של אמצעי התקשורת, כל כך נבהלו ונמלאו זעם. "פתאום" מתפרסם ספר, המבוסס על יומנים יומיים, שנכתבו בזמן אמת ע"י מי שליווה את רבין בצומת מדיני כה מכריע, ועכשיו תוקע סיכה מכאיבה בכל אוסף אגדות השלום שהוחמץ בגלל מזימות הרשע של הימין המנוול.
פתאום מתברר, שמורשת רבין איננה חופפת את המציאות. או במילותיו של ז'ק נריה עצמו:
"התפתח מיתוס שלא מתאים למה שרבין היה... התפתחו אסכולות שלא היו ולא נבראו". על-פי יומניו של נריה, רבין לא היה מודע למה שהיה באוסלו, שם "פרס רץ במגעים שהיו עם הפלשתינים, ורבין נגרר לזה".
הסבר מקדים מחויב המציאות. המגעים הראשונים באוסלו החלו בינואר 1993, בהשתתפות ד"ר יאיר הירשפלד וד"ר
רון פונדק, שנפגשו במכון למדעי חברה שימושיים בבירת נורווגיה עם בכיר אש"ף אבו-עלא וחברים נוספים שלו. באותה תקופה הקים ד"ר
יוסי ביילין עם השניים את "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF), קרן שהאיחוד האירופי היה מן התורמים העיקריים שלה.
כדאי להזכיר, כי בשלבים הראשונים עדיין היה תקף אז בישראל החוק שאסר על מגעים עם אנשי אש"ף, ולכן כל שלב המגעים ההוא נותר אפוף בערפל (לתשומת ליבם של אבירי שקיפות פעולות השלטון). רבין, כשנבחר לראשות הממשלה, התיר לשר החוץ שלו
שמעון פרס להמשיך במגעים, אך לא היה מודע מקרוב לתוכנם.
"כאשר רבין הסתכל על מה שהושג באוסלו", אומר ז'ק נריה - "מעט השערות שהיו על ראשו - סמרו. לכן, בכל הזדמנות היה אומר, כי אלמלא התוספות שהוא עצמו הוסיף ב-16 באוגוסט 1993,
ההסכם שהושג באוסלו היה בגדר אסון לאומי".
התוספות שעליהן מדבר נריה הם "הפרוטוקולים המוסכמים" שהכין רבין בצוותא עם עו"ד יואל זינגר (היועץ המשפטי של משרד החוץ - י.ר.) לטיוטת הסכמי אוסלו, וזאת בעקבות התשובות שקיבל מאבו-מאזן על סידרת שאלות שהוצגו לפלשתינים.
תוספות אלו קבעו שכל הנושאים הכבדים השנויים במחלוקת, כמו: בעיית הפליטים, מעמד ירושלים, הגבולות, ההתנחלויות, יידונו רק בשלב ב'.
נריה אומר בראיונות עימו, כי "רבין היה משוכנע שהסכם אוסלו הוא שלב ביניים בלבד, שבמהלכו יתרגלו העמים זה לזה, ואם תהיה רגיעה, רק אז אפשר יהיה לגשת לשלב הבא. הוא חשב על אוטונומיה פלשתינית מורחבת עם יותר סמכויות.
הוא דיבר על שתי מדינות לשני עמים, אבל לא בצורה שאנחנו היום מדברים עליה. הוא לא התכוון בכלל לוותר על קו הירדן".
ז'ק נריה נזכר בישיבה האחרונה לפני היציאה לוושינגטון לחתימה על הסכמי אוסלו, שנערכה במשרד הביטחון, כשמול רבין ישבו, בין היתר, הרמטכ"ל
אהוד ברק, סגנו אמנון ליפקין-שחק ז"ל, ראש אמ"ן
אורי שגיא ומזכיר הממשלה דאז (והיום שופט בית המשפט העליון - י.ר.),
אליקים רובינשטיין.
"רבין שאל את הפורום: 'מה לדעתכם חשוב יותר, הסכם עם הפלשתינים או הסכם עם סוריה? לא היה אפילו אחד". כך אומר נריה - "שהרים יד לטובת הפלשתינים. כולם אמרו: סוריה.
"ואז קם רבין ואמר" - נזכר נריה - "
אני לא מקנא בראש הממשלה שיירד מהגולן! אבל אגיד לכם למה הנושא הפלשתיני יותר חשוב. כי הסכם עם הפלשתינים הוא הפיך. הסכם עם סוריה הוא בלתי הפיך. אם הפלשתינים יעשו לנו צרות אנחנו ניכנס בחזרה. זה אצלנו. זו החצר האחורית שלנו. אבל אם ניתן את רמת הגולן לסוריה, נצטרך ללכת בכל הכוח למלחמה".
יועצו של רבין זוכר את המשברים, שפרצו עם הפלשתינים מיד לאחר החתימה, ואת התגובות השונות על כך מצד רבין ומצד פרס וחבריו לניהול המגעים עם הפלשתינים. "רבין ביקש להמתין כדי שהפלשתינים יירגעו, ואז פתאום נודע לנו שהחבר'ה של פרס רצו לטריה לארסן (שר החוץ של נורווגיה, שהיה אז בסוד המגעים עם הפלשתינים - י.ר.), ורבין התפוצץ מזה".
משטרת מחשבות אדומה
"זה נשמע ממש כמו ביבי..." - מטיח המראיין המופתע, כאשר ז'ק נריה מתאר את עמדתו של יצחק רבין לגבי אוסלו ובעיקר לגבי דחיית ההכרעה בנושאים הכבדים.
נריה בתגובה: "
אתה חושב שרבין היה פחות ביטחוניסט או שביבי יותר ביטחוניסט מרבין? רבין בבסיסו היה איש צבא בכל רמ"ח אבריו, שלא ראה בירדן גבול של מדינת פלשתין עם ירדן אלא את הבקעה כגבול הביטחון של מדינת ישראל! הוא רצה באמצעות הביטחון להשיג שלום, ולא כפי שאומרים היום באמצעות השלום להשיג ביטחון. איש שרצה להשיג שלום אבל לא בכל מחיר".
עכשיו אתם מבינים למה ד"ר ז'ק נריה וספרו מועמדים בטוחים להיכנס לרשימה השחורה של משטרת המחשבות האדומה.
