תוכניות ליישוב הנגב שהוליכו לתמ"א 35

בשנת 1975 הוגשה לאישור הממשלה תוכנית "תמ"א 6" (שהוחל בתכנונה כבר בראשית שנות השבעים) שהייתה בעיקרה "תוכנית יעד לפיזור האוכלוסייה". התוכנית קבעה כי יש להגדיל את חלקו של מחוז הדרום בכלל אוכלוסיית ישראל באמצעות הפוטנציאל הטמון בתעשיה במחוז הדרום: תעשיה הקשורה למחצבים, תעשיה סביב נמל ועורק תחבורה מרכזי (כביש ומסילת ברזל לאילת).

הנחת העבודה של תמ"א 6 קבעה כי בחמש השנים שבין 1976-1972 יתווספו כ-21,500 עובדי תעשיה לנגב ואוכלוסיית באר שבע תגדל עד ל-160,000 נפש. התוכנית ביקשה לחזק את ערי הפיתוח בצפון הנגב ודרומו וקבעה כי אין להקים יותר ערים חדשות במחוז. התוכנית התגשמה באיטיות בעיקר בגלל השינויים שחלו בתפיסות המתכננים ובחברה הישראלית שהפסיקה לראות בספר ובעיירות הפיתוח מטרה מרכזית.

התוכנית כשלה בהציגה חזון שמעולם לא התגשם - פיזור עשרות מפעלי תעשיה עתירי ידע ועבודה ברחבי הנגב המסוגלים לפתור את בעיות התעסוקה בדרום. חזון זה לא התגשם וקברניטי המדינה ניגשו בלית ברירה להכנת תוכניות קצרות מועד (כמו למשל תמ"א 7 למבני ציבור ולצפי אוכלוסייה ולהכנת תמ"א חדשה (תמ"א 31).

גם הפוליטיקאים ואנשי האקדמיה בנגב רצו בקידומו וביקשו להוכיח את יכולתם "בהזזת עניינים". בשנת 1977 הוגש דוח "המועצה לפיתוח הנגב" ביוזמת יוסף תקוע מטעם אוניברסיטת בן-גוריון וחבר הכנסת אלי מויאל. התוכנית תבעה את השתתפותם הפעילה של אזרחי הנגב בעיצובה ולכן הוקמו 9 ועדות שבראשון עמדו אישי ציבור, אקדמאים, פוליטיקאים, אנשי תעשיה - כולם אזרחי הנגב. בין השמות בלטו: י' ורדימון (הממונה על המחוז), פרופ' אריה שחר (האוניברסיטה העברית), פרופ' עמוס ריצ'מונד (משדה בוקר), דוד נחמיאס, מאיר בץ (מהנדס העיר), פרופ' משה פריבס ואחרים.

הוועדות ראו בפיתוח הנגב מפתח לתוספת אלפי תושבים בו והציעו להקים שדה תעופה בינלאומי מזרחה לנבטים; מתיחת מוביל מים מליחים מים התיכון לים המלח; השלמת קו הרכבת לאילת ועוד. הייתה אף התייחסות לבניית נמל עמוק מים "בימית" אלא שהעיר הוחזרה בתוקף הסכמי השלום למצרים. בשנת 2000 שנחשבה לשנת היעד, צפו המתכננים לאוכלוסייה בת 615 אלף תושבים בנגב; הם סברו כי יוקמו כ-30 יישובים חקלאיים חדשים ויוקם מרכז תעשיה כימי בינלאומי בקו באר-שבע, ערד ים המלח. המלצות התוכנית נידונו בכנסת חודשים רבים אך לא התקבלה החלטה מעשית בעניין. שוב נדחה פיתוח הנגב בשל הצורך לפנות את התקציב לנושאים חשובים יותר לדעת הנבחרים.

בשנת 1979, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, הנגב שב להיות בגבולות 1967. מומחי תה"ל בשיתוף עם הפרופסור וכמן והאדריכל לרמן, הגישו בשנת 1979 תוכנית חדשה לפיתוח הנגב שבמהותה, סייעה לגיבוש תמ"א 6 העתידית.

בין הסעיפים השונים בהם דנה התוכנית הציעו וכמן את לרמן כמה רעיונות לגבי המגזר הבדואי שנשמעו "מהפכניים" באותה עת: ריכוז הבדואים לא רק בעיירות אלא גם בשכונות הצמודות לערי הנגב (ערד, דימונה); מתן פיצוי כספי הולם לתביעות הקרקעיות וסיום הסכסוך בדבר תביעת הבעלות של הבדואים על הקרקעות בנגב; הקצאת שטחי מרעה (ע"ח המדינה) בהתאם לגודל העדר בשבט ומתן אפשרות לשבטים להמיר קרקע בזכויות מים.

קמה זעקה ציבורית גדולה אולם התוכנית אושרה במוסדות רבים. הבדואים נחלקו באשר לתועלת בתוכנית וקבוצות משכילים ביניהם, בשיתוף עם אנשי מקצוע יהודים הציעו תוכניות נגדיות שעיקרן - תביעה להכרת המדינה ביישובים המפוזרים (כלומר "בפזורה" - ביטוי שהתגבש בשנות התשעים). למרות שהביאה עמה משב רוח רענן לא יושמה התוכנית וצורפה לתמ"א 6 העתידית.

עקב גידולה המהיר של העיר בשנות השישים, הציעו המתכננים לזנוח את רעיון פיתוח הנגב בשיטת המדרג היישובי ולהיערך לרעיון חדש: אזור באר שבע כמטרופולין רביעי בארץ כאשר העיר באר שבע במרכזו. הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון בחיפה קיבלה את רעיון באר שבע כמטרופולין וראתה בו מנוף חשוב ביותר לפיתוח הנגב.

בשנת 1984 החלו בתכנון תעשייתי מטרופולינים בעיר ובסביבותיה. הרעיון המנחה היה כי כדי לחזק את מעמדה של העיר כלב המטרופולין החדש יש להקים מרכזי תעשיה בין אזוריים חדישים, המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות ומיועדים לייצר עבור הייצוא הישראלי.

נעשה ניסיון רציני להעביר את העיר מפסים של "רגיופוליס", כלומר עיר אזורית או עיר מחוז המתפתחת בהתאם ליכולתה של הפריפריה המקיפה אותה "למטרופוליס" - כלומר לאזור אורבאני שהעיר באר שבע המכילה בית חולים, אוניברסיטה, תחנת רכבת מרכזית, מפעלי תעשיה, מרכזי קניות ומסחר גדולים ומשרדי ממשלה, בתי משפט ומרכזי ארגונים של העובדים - תהיה במרכזו.

כמה מחשובי החוקרים בגאוגרפיה באוניברסיטה חברו לתכנון זה וביקשו לעצב את התהליך מבחינה אקדמית ולהציג בפני הגופים המיישמים - את הדרך הקצרה והמתאימה למהפך התכנוני. גם רעיון זה כשל בשל ההגירה השלילית מהעיר, תקציבים ממשלתיים שהוקצו לצבא ולצפון עקב המלחמה שם, מחסור בהשקעות יסוד בתעשיות הנגב ובעיקר - מחסור בהנהגה מקומית שתוביל את המהלך.

בשנת 1983 הוצגה תוכנית מתאר רחבה שהוכנה במשרד הפנים והתכוונה לפרוס את אוכלוסיית ישראל בת 7 המיליונים עד שנת היעד - 2012. במידה רבה הייתה זו תוכנית עידכון לקודמתה - תמ"א 6.

התוכנית ביקשה לתת עדיפות תכנונית ליישובי הדרום והנגב, הגדלת הערים והיישובים החקלאיים בו וכן תכנון מפורט ליישובי הבדואים שנרדפו באותה עת על-ידי הסיירת הירוקה ומנהל מקרקעי ישראל, בתמיכת הצבא והמשטרה תוך גירושם הבלתי פוסק מאזורים בלתי מוסדרים ובעיקר בשטחים הסמוכים לדימונה.

התוכנית קיבלה את אישור המועצה הארצית לתכנון ולבנייה אך כשלה בעת שהובאה לאישור הממשלה. שוב נדחו הצעות פיתוח הנגב ופתרון שאלת הבדואים ומאזן ההגירה השלילי מבאר שבע ומהנגב נמשך. ניתן להגדיר את כשלון התוכנית בעובדה כי הרצון לשנות את המצב הדמוגרפי החמור בנגב לא התאפשר בשל אי-יכולתם של מתכנני משרד הפנים לשנות את הסטטוס התכנוני של תמ"א 6 ולא הצליחו לזכות בתמיכה פוליטית מצד הכנסת ומשרדיה ובעיקר נתקלה התוכנית בסירוב להזרים תקציבים למימושה בדרום.
תוכנית עד"ן (ערבה ודרום הנגב)

תוכנית עד"ן הייתה תוכנית אב לערבה ולדרום הנגב שהוגשה בשנת 1987 על-ידי צוות מתכננים בו חברו נציגי מדינת ישראל, משרד הכלכלה והתכנון, הסוכנות היהודית, והמחלקה להתיישבות בחבל הנגב. כבר במטרת העל קבעו המתכננים כי עד שנת 2010 יש להקים יישובי קבע; ליצור בסיס כלכלי איתן ומרקם חברתי יציב; הגעה ליכולת עמידה כלכלית-עצמאית; ויכולת לספק שירותים לאוכלוסייה המקומית בתחומי הבריאות, רווחה, חינוך, ועוד; המתכננים הצהירו כי תוכנית עד"ן חייבת להשתלב בתוכנית קודמת, "נגב 2000" (תוכנית משרד החקלאות משנת 1995) וחייבת להיות מתואמת עם מערכת הביטחון.

המתכננים צפו את הגידול באוכלוסייה: בשנת 1987 - 27 אלף נפש; בשנת 1995 - 40 אלף נפש; בשנת 2000 - 47 אלף נפש ובשנת היעד, 2010 - הצפי קבע כי בדרום הנגב ובערבה יחיו 65 אלף תושבים. לאוכלוסייה זו יש להכין: מערכת מסחר, מערכת תומכת תיירות, מים, חשמל, מניעת הגירה צפונה, פיתוח אזורי תעסוקה ומשלח יד על בסיס מאפייני האזור הייחודיים. התוכנית התפזרה על פני תחומי עיסוק ומחייה רבים וחסרה קו מרכזי והגורמים הממונים נמנעו מלאשרה כתוכנית מיידית לביצוע.

צוות בראשות האדריכל אדם מזור פרסם באמצע שנות התשעים (של המאה הקודמת) תוכנית אב שנקראה "ישראל 2020". מזור הציב את הנגב במרכזו של המרחב הדרומי המעוייר וגבולותיו היו בתחום שבין רהט- ערד- ירוחם- ובאר שבע. העיר המטרופולינית באר שבע חייבת לדעת הצוות לשמור על איזון נכון בין יהודים ובדואים ובעם זאת להקפיד ולשמר את ערכי המדבר היחודיים. באמצעות טכנולוגיות חדשות האזור יפותח בבנייה מבוקרת אקלים שתקשורת מודרנית ותחבורה מתקדמת יחברו בין המטרופולין למרכזו.

בהשוואה למרחב העיור במרכז ולמרחב העיור הצפוני, על המרחב הדרומי המעוייר לשמור ולטפח את השטחים הפתוחים, לשמור על כללי איכות הסביבה ובאמצעות הקפדה על כללים אלה למשוך אוכלוסייה איכותית לאזור. מזור תכנן שהמרחב הדרומי (הנגב) יתמחה בניצול משאבי הטבע, בהקמת תעשיות כימיות מתקדמות לייצוא. הצוות קבע עוד כי השטחים בין ערי הלווין לבאר שבע יבנו במהירות ורכבות בעלת כושר הובלת המונים תסיע כוח אדם מיומן מהמרכז דרומה.

מזור ראה בקיצור הדרך בין תל אביב לבאר שבע את המפתח להצלחת התוכנית והאמין כי מהלך זה יביא כמיליון נפש לדרום ויסייע בבניית רבע מיליון יחידות דיור בבאר שבע. תנאי הכרחי ליישום תוכנית זו היא הארכת חוצה ישראל לנגב והארכת רכבת ישראל עד למעבר לדימונה. מבקרי התוכנית טענו כי יש לה אופי "אקדמאי" ולא ניתן להפוך את המרחב למעוייר ואת באר שבע למטרופולין שעה שערי הנגב נאבקות על קיומן, סובלות מאבטלה ומבדידות ואף באר שבע "הולכת ומתרוקנת".

משום שהתוכנית הצטיירה כמבית מדרשו של "השמאל" בישראל ותכננה אך ורק את שטחי ישראל בקו הירוק, קמו כנגדה אנשי מקצוע ופוליטיקאים והאשימוה בראייה דפנסיבית. ישראל 2020 הייתה בעיקרה אם כן לתוכנית אסטרטגית ולא התיימרה להחליף את תמ"א 31 שעוצבה בערך באותן שנים ועליה כתבנו רבות באתרנו במרשתת.

לאחר פרסום תמ"א 31 ותוכנית "ישראל 2020" עוצבו עוד קמה תוכניות חלקיות ומשלימות שהיוו גשר לתמ"א 35 החשובה והיסודית עליה נדבר בנפרד. מהתוכניות הבולטות ניתן לציין את "קדמת נגב", "נגב בתנופה" "ואיל"ח".

תוכנית קדמת נגב שבראשה עמד האלוף במיל. הרצל שפיר, הוגשה לממשלה ביוני 1991 שמשימתה יישוב השטח שבין באר שבע לדימונה (מזרח הנגב) ב-400 אלף תושבים חדשים מהם 350 אלף עולים.

המלצות התוכנית בעניין הנגב היו: לחוקק חוק תקדימי (נוסח חוק ירושלים) שיקרא חוק רשות הנגב; עלות הכשרה מקצועית של העולים מוערכת ב-36 מיליון דולר. הקמת פארקים תעשייתים שיתנו עבודה ל-160 אלף איש; הקמת תעשיות ייחודיות לאזור כמו תעשיות מרפא, חומרי גלם לאמנות ופיסול; לגבי הבדואים דגלה התוכנית של שפיר באימוץ דגם רכישת מקרקעין בנגב נוסח 1980; הפריסה היישובית: באר שבע ונבטים ישמשו כעוגנים לעיירות המרוחקות יותר בצפון ובדרום הנגב; המתכננים דרשו את העברת תעש לנגב, קידום תשתיות כבישים מהירים, מתיחת מסילת הברזל לאילת והקמת שדה תעופה בינלאומי בנבטים.

הוועדה התייחסה ישירות לבאר שבע והמליצה להקים בעיר מרכז בינלאומי לבנקאות, לתקשורת, למחשבים ולשירותים עסקיים; הכפלת מספר הסטודנטים תוך 5 שנים; מתיחת מסילת ברזל מאשדוד דרך באר שבע לנמל אילת; ריכוז מכוני מחקר ומשרדי הממשלה במרכז העיר במבנה מודרני. במהלך ביצוע המלצות אלה תעבור העיר מעיירת מחוז מנומנמת למטרופולין. בינואר 1991 נכנס חוק "הרשות לפיתוח הנגב, ה' תשנ"ב" לתוקפו ונקבע כי שר הכלכלה והתכנון בסיוע המועצה הארצית לתכנון והרשות לפתוח יהיה האחראי ליישומו.

מסתבר, שהצעות התכנון של "קדמת עדן" לא עמדו בניגוד לחוק "הרשות לפיתוח הנגב" ואף לא כנגד תמ"א 31 אלא להפך, סיפקו להם רעיונות, סקרים, תחשיבים ודגמי התיישבות ופיתוח. ניתן לומר "שקדמת עדן" לא הוגשמה כמקשה אחת אבל הייתה לשותפה חלקית לכמה מהרעיונות (שהוגשמו כ-חמש עשרה שנה לאחר מכן) ובעיקר זירזה את קליטת 120 אלף עולי בריה"מ בנגב.

סקרנו את מרבית התוכניות העיקריות לפיתוח הנגב מתמ"א 6 שפורסמה בשנת 1975 ועד "קדמת עדן" "ואיל"ח" (אזורים לייצור וייצוא חופשיים ) שפורסמו בראשית שנות התשעים של המאה שעברה.

הרעיון המרכזי שליווה את כולן היה - מאמץ תכנוני שיהפוך את באר שבע למרכז המטרופולין בנגב. צוותי המתכננים ירדו לפירוט רב אך העלות שהתבקשה מהממשלה על-מנת להגשים רעיונות אלה הייתה גבוהה ותמיד נמצא לממשלה "תירוץ" כדי לדחות הגשמת התוכנית בשם רעיון דחוף אחר.

עוד קו משותף לתוכניות הייתה המודעות התכנונית והפוליטית בצורך הדחוף בפתרון "שאלת הבדואים" וכולן הציעו לשלבם בתכנון, לבנות עבורם עיירות מודרניות ולפתור באופן חוקי את שאלת הבעלות בקרקעות של שבטים וחמולות שנותרו חיים בפזורה ומיאנו להתיישב בשבע העיירות החדשות.

על תמ"א 35, שלמדה מכל התוכניות שנסקרו ושהציגה בשנת 2005 (עת אושרה סטטוטורית בממשלה) חזון חדש לגבי תכנון הנגב, מטרופולין באר שבע ויישוב הבדואים - באחת מהכתבות הבאות.