מה המשותף ליגאל עמיר, משה קצב, רמי דותן ואתי אלון? בארבעתם המדינה התעמרה/מתעמרת, בניגוד לכללי מוסר אנושיים ובחלק מהמקרים גם בניגוד לחוק. ומדוע? משום שהמדינה רוצה לנקום בהם על שפגעו במערכותיה: הביטחונית, המשפטית והכלכלית.

נקדים ונאמר: מדובר בארבעה פושעים, שנדונו בצדק לעונשים כבדים על עבירות קשות. מדובר באנשים שבחלקם טלטלו את החברה הישראלית ובחלקם גרמו לה ולאזרחיה נזקים כבדים - חברתיים, מוסריים וכספיים. איש מהם אינו ראוי לרחמים. אבל כולם ראויים לערך הנעלה של שוויון בפני החוק - שמשום מה נעלם כאשר מדובר בהם.

הדוגמה האקטואלית ביותר היא משה קצב. המדינה מתעקשת למנוע ממנו שחרור בניכוי שליש, למרות שהוא עומד בשני התנאים הקבועים בחוק: התנהגותו למופת והוא אינו מהוון סיכון. העובדה שקצב ממשיך לטעון לחפותו - וזו זכותו המלאה! - אינה הופכת אותו למסוכן. קצב אינו האנס האורב בסמטה חשוכה, אלא מי שפגע בנשים שעבדו בסביבתו. לא יהיו יותר נשים כאלו. אין שום סכנה ממנו. לכן, לא צריך לדרוש ממנו טיפול כתנאי לשחרור. ואגב: אני מחכה לראות האם תעלה דרישה כזו גם מנאשמי משפט הולילנד, ובראשם אהוד אולמרט, שכולם טענו לחפותם.

אתי אלון ישבה 14 מתוך 17 שנות המאסר שנגזרו עליה בשל מעילתה שמוטטה את הבנק למסחר. בקשותיה לשחרור בניכוי שליש נדחו, בנימוק שהיא לא שילמה את הקנס שהוטל עליה. נשגב מבינתי כיצד בדיוק ציפו המדינה וועדת השחרורים מאסירה לשלם קנס. בסופו של דבר היא ריצתה למעלה מ-80% ממאסרה.

רמי דותן לא קיבל הקלה של יום אחד בעונש המאסר שנגזר עליו - 13 שנים. נזכיר: דותן היה תת-אלוף וראש להק ציוד בחיל-האוויר, והודה בקבלת שוחד במיליוני דולרים. חוק השיפוט הצבאי מאפשר שחרור לאחר ריצוי מחצית מתקופת המאסר. דותן התנהג היטב ומצבו הבריאותי היה קשה. במקום שחרור מוקדם, הוא קיבל בידוד ברוב תקופת מאסרו. הנימוק: הוא עלול לגלות סודות. משום מה איש לא חשב שאפשר להתקין מיקרופונים ולשמוע בשידור חי האם הוא מפטפט.

יגאל עמיר מוחזק שנים רבות בבידוד, בין היתר משום שהוא מסרב להיות בבידוד זוגי. הנימוק של המדינה: הוא עלול להפיץ את דעותיו. גם כאן, איש לא חשב על מיקרופונים. יתרה מזאת: אסירים ביטחוניים מוחזקים בקבוצות של עשרות, יוצרים שיעורי קנאות וטרור בתוך כותלי הכלא - ואין פוצה פה ומצפצף. על עמיר גם נאסר להתייחד עם אשתו ובנם נולד בהפריית מבחנה. לא מצאתי בחוק סעיף הקובע שעונשו של רוצח יהיה איסור להוליד ילדים; עונשים כאלו מתאימים למדינות חשוכות.

אין מנוס מן המסקנה, שמדובר בנקמנות שיטתית. קצב ביזה את מוסד הנשיאות ודחה את עסקת הטיעון הנדיבה שהוצעה לו - אז שלא ייצא יום אחד לפני המועד. אלון חשפה את הפיקוח על הבנקים בערוותו - אז שתשב יותר ממה שיושבים אנסים. דותן המיט חרפה על מערכת הביטחון והוא יודע שהמערכת עצמה רימתה בצורה שיטתית את ארה"ב (כפי שחשף הח"מ בסדרת תחקירים בגלובס) - אז נדאג שלא יוכל לפתוח את הפה. עמיר מוטט את מערך האבטחה של השב"כ וזעזע את החברה הישראלית - אז נמנע ממנו זכויות אדם בסיסיות.

הדברים הללו נעשים, כאמור, בניגוד למוסר אנושי ולעיתים בניגוד לחוק. לאיש אין סמכות לתת עונשים שאינם קבועים בחוק. לאיש אין רשות להתאכזר. ניצול של תקנות המיועדות לצרכים ביטחוניים כדי להתעמר במי שאינו מהווה סיכון, הוא לכל הפחות חריגה בוטה מסמכות.

אז איפה בתי המשפט? הנה עוד נקודה. אסירים יכולים לעתור לבית המשפט המחוזי, ולאחר מכן לבקש לערער לבג"ץ - ואני לא זוכר מקרה בו בג"ץ נעתר לבקשה כזו, קל וחומר שנענה לערעור עצמו. הנימוק של בג"ץ: דיון נוסף בעתירות אסירים יתקיים רק כאשר מדובר בנושא רוחבי ויוצא דופן. בעצם, בג"ץ מחיל עליהן את הלכת הגלגול השלישי - אולם עושה זאת שלא במקום.

אסיר פונה תחילה לוועדה של השב"ס, ובג"ץ רואה בה ערכאה ראשונה. אבל זוהי ערכאה מינהלית-פנימית, ואין שום היגיון לראות בה ערכאה אוביקטיבית ראשונה. ביהמ"ש העליון לא רואה ועדות של רשות המיסים או ועדות תכנון ובנייה כערכאה ראשונה, ובצדק. לכן, ניתן לערער בזכות לעליון על פסקי דין מחוזיים בנושאי מיסוי ובנייה. אין שום סיבה שדינם של אסירים - שממילא שייכים לשכבה המוחלשת ביותר בחברה - יהיה שונה.

לפחות לגבי נושא השליש, הפתרון צריך להיות רוחבי. יש לשנות את החוק ולקבוע, שכל אסיר זכאי לקיצור עונשו בשליש - אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המונעות זאת. כלומר: להפוך את הכל - הוועדות ידונו במניעת שחרור ולא בשחרור. יהיו לכך יתרונות משמעותיים: תמריץ ניכר לאסירים להתנהג כהלכה ולהשתקם, הפחתת העומס על ועדות השחרורים והקלה בצפיפות הקשה והבלתי-אנושית ששוררת בכמה מבתי הכלא.