חסד עשה בג"ץ עם מתיישבי יהודה ושומרון בעניין עמונה. ב-50 השנים האחרונות לא קיימה ממשלת ישראל דיונים על ההכשרה החוקית של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון כמו שעשתה זאת בחודש האחרון. מאז מלחמת ששת הימים לא העבירה כנסת ישראל חוק הדומה לחוק ההסדרה, שכל תכליתו חיזוק והנצחת ההתיישבות היהודית מהירדן ועד הים.
גם תושבי עמונה יכולים לבוא בטענות רק לעצמם ולראשיהם. לפני עשר שנים שלח להם בג"ץ הערת אזהרה, כאשר הורה על הריסת מספר בתים שם. כל אדם בעולם הבונה בית, חייב לדאוג לשני מסמכים בסיסיים - מסמך המצביע על זכות קניינית בקרקע והיתר בנייה מהרשות. כמו שבית צריך יסודות, מבנה וגג, כי אחרת הוא לא יחזיק מעמד - מבחינת החוק הוא צריך זכות כלשהי במקרקעין ורישיון בנייה. אלמנטרי, ווטסון.
בואו נעשה סדר במושגים, כי התקשורת אינה משקפת את פסיקת בג"ץ. ראשית, בג"ץ לא פסק דיש לפנות את עמונה. כלל וכלל לא. בג"ץ גם לא פסק, ולא מוסמך לפסוק, כי האדמה בעמונה שייכת לאדם מסוים, ערבי, יהודי או הוטנטוטי. כל מה שבג"ץ פסק הוא שיש לבצע צווי הריסה למבנים הקיימים כיום בעמונה. אלה צווי הריסה שניתנו לפני למעלה מעשר שנים ועד היום לא בוצעו ולא בוטלו. לאחר ההריסה התושבים יכולים להישאר שם כאוות נפשם. הם גם יכולים לבנות מחדש בתי קבע מאבן במקום הקרוונים העשויים מקרטון ופח, אם הם ירכשו בעלות על הקרקע ויקבלו היתרי בנייה.
האם בג"ץ פעל ברשות ובסמכות כשהורה על הריסת בתי עמונה? ספק. ככלל, בג"ץ רשאי להורות לרשויות המדינה לפעול, ובמסגרת זו הוא רשאי לפסוק על ביצוע צווים. אולם לבג"ץ אין סמכות לדון בקניין אישי של כל אדם. אין שאלה שהפעלת צו הריסה על ביתו של אזרח פוגעת בקניינו. יתר על כן: על-פי חוק התכנון והבנייה, צו הריסה על בית בנוי יותר מ-30 יום חייב להיחתם על-ידי שופט בהליך משפטי מלא. עקרון השוויון מחייב מתן זכות דומה גם לתושבי יהודה ושומרון (יהודים וערבים, ללא הפליה). את כל זאת היו צריכים תושבי עמונה לטעון בבג"ץ ולהעביר את ההליך לבתי משפט אזרחיים. כל זאת לא נעשה, ובטח לא בצורה רצינית.
במשך 50 שנה בנו את ההתיישבות ביהודה ושומרון בשיטת "עוד דונם ועוד בית". חברת אמנה הפכה לחברה המיישבת הגדולה בישראל, ובנתה עשרות אלפי בתים במאות יישובים. עקב להט העשייה, כמו גם בלבול ו
רשלנות, לא עשו מתיישבי יהודה ושומרון הישראלים כמעט דבר לרשום את זכויות הקניין שלהם בקרקע, לאשר תוכניות בנייה ולקבל היתרי בנייה כדין לבתיהם.
לממשלות ישראל היה נוח מאוד ליישב את היהודים מבלי להעביר להם את הקרקע בטאבו ומבלי לתת להם תוכניות בניין והיתרים. מזמן היה על המועצות האיזוריות, העיריות והמועצות המקומיות ביהודה ושומרון להקים את "חברת אמנה המשפטית" להסדרת זכויות הקניין, התכנון והבנייה באזור, דבר שהיה מצמצם בצורה דרסטית את התערבות בג"ץ ודחפוריו.
הממשלה חוקקה את "חוק ההסדרה" כשכף הדחפורים כמעט נוגעת בבתי עמונה. זה הצעד הראשון שנעשה למתן לגיטימציה להתיישבות. אך זה צעד ראשוני, קטן ומהוסס. על הקואליציה להעביר לפחות עוד שני חוקים שישוו את זכויות הקניין, התכנון והבנייה ביהודה ושומרון לאלה של כל אזרח במדינת ישראל.
בינתיים, עדיף שתושבי עמונה יפרקו את הקרווונים שלהם ויעבירו אותם למקום אחר באותה גבעה או בכל מקום שבו הם יכולים לקבל עליו הכשר חוקי. חבל על הכסף של ההריסה וה"כאילו" מאבק נגדה. הם, או מחליפיהם, בהחלט יכולים להישאר בגבעה של עמונה, ויש בכך טעם אם יש להם סיכוי לקבל עליה בעלות. ולשאר אחינו ביהודה ושומרון נאמר: רוצו לרכוש את הגבעות. לא לתפוס אותן. בסופו של יום, מי שהקרקע שלו - לא יזיזו אותו ממנה. תבררו אצל משה זר.
האם "חוק ההסדרה" מסמל את "החלת החוק הישראלי ביהודה ושומרון"? קשקוש. בג"ץ פסק בעניין עמונה בתוקף סמכותו לפי חוקיה של מדינת ישראל ולא מתוקף כל ספר חוקים אחר. זה הזמן לקרוע את מסיכות הצביעות המשפטיות ביהודה ושומרון ולהכיר במציאות - החוק הישראלי חל מזה שנות דור בכל היישובים הישראלים ביהודה ושומרון ובשטחי C. מבחינת המשפט הבינלאומי, אין זה משנה אם על הצו חתום קצין צבא או הכנסת. זה היינו הך. כל הטענות מהמשפט הבינלאומי או ה"תפיסה לוחמתית" או "האלוף הוא הריבון", הם הבל משפטי מבית המדרש של מרצ.
כמו שבג"ץ השווה את זכויות הפלשתינים העובדים באזור התעשיה בברקן לאלה של עובדים ישראלים לפי חוקי הגנת השכר, כך יש להשוות משפטית את זכויות כלל המתיישבים ביהודה ושומרון לאלה של כל אזרח ישראלי. בהמשך ל"חוק ההסדרה", עשוי בג"ץ עמונה להביא את הכנסת להכשיר משפטית את כלל ההתיישבות ביהודה ושומרון. בסוף עוד נברך עליו.
