השופטת: נגה שמואלי-מאייר, בית משפט השלום בקריית גת

המועד: יום רביעי, 14.12.16, שעה 09:00

הנושא: תיקים פליליים של רשות הטבע והגנים


שלוש התמונות המובאות בשולי הכתבה מספרות את כל הסיפור. הראשונה צולמה בשעה 09:00, המועד בו אמורה הייתה השופטת נגה שמואלי-מאייר לדון בשלושה תיקים. השנייה צולמה בשעה 09:40, עשר דקות לאחר המועד שנקבע לשלושה תיקים נוספים. השלישית היא מן השעה 10:00, הזמן המופיע בלוח לעוד שלושה תיקים. ודאי כבר הבנתם בעצמכם, ששום דבר מזה לא התרחש.

לא בדקתי אחורה את שש שנותיו של המדור, אך אין לי ספק ששמואלי-מאייר ניצבת בקלות בצמרת רשימת השופטים המאחרים - ואולי אפילו במקום הראשון. היא נכנסה לאולם רק בשעה 10:00, לאחר דרישות חוזרות ונשנות של אחד הסניגורים - וגם אז לא יכלה לעשות דבר. מיד נראה מדוע.

התמונה חמורה עוד יותר, משום שבפעם הקודמת בה ביקר המדור באולמה של שמואלי-מאייר - ביום מעצרים בבית משפט השלום באשקלון - היא החלה את הדיון באיחור של 80 דקות. כלומר: מדובר במאחרת כרונית, שהנהלת בתי המשפט אינו עושה דבר כדי להעמיד אותה על חומרת התנהלותה.

"בגלל הגשם החליטו שאין דיון?"

נחזור קצת אחורה. עד לקראת 09:30 הייתי לבדי באולם. קצת קודם נכנסה הקלדנית, וב-09:30 הגיע התובע וסיפר שאין איש בחוץ. "בגלל הגשם החליטו שאין דיון?", תוהה הקלדנית והתובע משיב: "כצפוי, זה לא מפתיע אותי". הוא מספר שידוע לו שהסניגור של אחד התיקים הקבועים ל-09:00 יגיע ב-09:30. למה? ככה. אחרי כמה דקות התובע יוצא כדי לראות אם יוכל לתקשר עם שני תאילנדים שהגיעו.

השעה 09:50. התובע חוזר לאולם ומבקש עוד כמה דקות, כי הוא יושב עם נאשמים. כאן נעלה את השאלה הקבועה: למה לא לפני? למה במועד שנקבע לדיון? התובע יוצא מהאולם והסניגור מבקש ששמואלי-מאייר תיכנס. גם הוא יוצא מהאולם וקולות הוויכוח בין השניים נשמעים לתוכו. הסניגור מבהיר שהוא ייכנס ללשכה ויבקש שהדיון יתחיל, אך כאן מתערב קול נוסף - כנראה העוזר המשפטי של שמואלי-מאייר: "עוד מעט היא תיכנס. אתה לא תיכנס ללשכה".

הסניגור הנזעם חוזר לאולם ופונה לקלדנית: "אני את הזלזול הזה בעורכי הדין לא מוכן לקבל. אני מבקש לקרוא לשופטת". כעת מתברר מיהו באמת בעל הבית: "העוזר המשפטי מנהל לה", מסבירה הקלדנית - ובכל זאת יוצאת ללשכה. כאמור, בשעה 10:00 - באיחור של שעה תמימה ובלי שאפילו בדקה קודם לכן אם ניתן להתחיל את היום - שמואלי-מאייר נכנסת לאולם.

"לנצל את הימים האלה"

"איפה התובע, בבקשה?", היא תוהה, בלי שתגיד מילה של הסבר או התנצלות לסניגור ולמרשו שהמתינו כחצי שנה. התובע עדיין בחוץ. "אדוני, תואיל לשבת עד שהתובע ייכנס", אומרת שמואלי-מאייר לסניגור ופונה למרשו: "כמה דקות עד שיבוא התובע, בסדר?". בינתיים היא מנסה לקדם:

"הימים האלה הם ימים של מענה ממוקד. יש חדר גישורים כדי שהצדדים ידברו ואולי מגיעים למסקנות וגם חוזרים מאישומים. בלי שראיתי את הראיות התיק, העצה שלי היא לנצל את הימים האלה". הסניגור טוען שנפגש עם התובע וזכה ליחס מזלזל. שמואלי-מאייר: "תכף אני אראה מה קרה שם. יש אפשרות שאני אעזור, אני אבדוק, אני אעזור לאדוני ככל הניתן. בתיקים כאלה כדאי למצוא מודוס ויוונדי, כי המצב הוא פחות טוב לנאשמים אם הם מורשעים. את זה אני אומרת בלי שראיתי את התיק".

שמואלי-מאייר פונה לעוזר המשפטי - סליחה, למנהל האולם: "למה הוא לא נכנס, התובע?". עוד רגע. טוב. נחכה. בינתיים היא חוזרת לסניגור: "פעמים רבות היכולת של המאשימה להגיע להבנות היא רק אם יש לה את שני הצדדים, ובמקרה הזה - שני הנאשמים. אני אאלץ לדחות, כי אין אישור מסירה לנאשם השני. אדוני אומר שאינו חש בטוב ואני אנסה לקדם את התיק ככל האפשר. אז שאדוני יחליט מה יותר טוב לו - שאני אנסה לעזור מול המאשימה, או שאני אדחה".

הסניגור נאלץ לבחור בדחייה, כי הרי לא ניתן לנהל את התיק כאשר הנאשם השני אפילו לא קיבל את הזימון, שכן - כפי שתבהיר מיד שמואלי-מאייר - כתובתו לא הייתה מלאה. התובע מואיל בטובו להיכנס ב-10:10, שמואלי-מאייר אינה מעירה לו אפילו ברמז אלא מעדכנת אותו על שיחתה עם הסניגור. היא דואגת לכך שהתובע יעביר לסניגור את התמונות, המשמשות כראיה, בצבע ומנסה לקבוע פגישה ביניהם. אבל כאשר זה מתחיל להסתרבל, שמואלי-מאייר נסוגה: "את כל הסידורים ביניכם אני באמת מבקשת שלא תעשו תחת אוזני. מה שחשוב זה שתיפגשו".

נותרה עוד משימה אחת: לקבוע דיון נוסף להקראת כתב האישום. שמואלי-מאייר מציע תאריך בחודש אפריל, הסניגור לא יכול ולבסוף הדיון נקבע ל-24.5.16. כך הלכה לה חצי שנה על כלום. ומצד שני, מה זה שעה של איחור לעומת חצי שנה של דחייה?

השורה התחתונה: לא ניתן להעניק לשמואלי-מאייר ציון, כי היא לא עשתה את עבודתה. נחזור ונדגיש בפעם המי-יודע-כמה: השופט הוא בעל הבית באולמו והוא האחראי לכך שהדיונים יתחילו במועד ויתנהלו בצורה מסודרת. כאשר שופט מפגין זלזול בלוחות הזמנים - הצדדים הולכים בעקבותיו. אם שמואלי-מאייר אינה רוצה או אינה מסוגלת לנהל כראוי את אולמה - היא אינה מתאימה לכס השיפוט.