החלטת מועצת הביטחון 2334 ומשמעויותיה

אובמה ונתניהו מעניקים הישג לפלשתינים

אקורד הסיום של שמונה שנות קיפאון בתהליך המדיני בין ישראל לפלשתינים הוא אקורד צורם -החלטת מועצת הביטחון 2334. ההגעה לאקורד זה היא תוצאה של אסטרטגיה פלשתינית, המעדיפה התמודדות עם ישראל במוסדות בינלאומיים על פני משא-ומתן, ומדיניות והתנהלות בעייתיות של ממשל אובמה וממשלות נתניהו. החלטה זו מביאה את תהליך השלום החותר לפתרון שתי המדינות לנקודה הנמוכה ביותר מאז 2008. הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו הובילו את ישראל למפולת מדינית קשה ולקבלת החלטה בעייתית ביותר לישראל ולתהליך השלום כאחד. אובמה, במהלך אנטי-ישראלי קשה ובוטה, פגע בבעלת-ברית מובהקת שלו במזרח התיכון, ונתניהו, בקוצר ראותו ובאופן בו ניהל את מדיניות החוץ הישראלית, העניקו יחדיו בסופה של שנת 2016 מתנה דיפלומטית לפלשתינים, אשר נוקו מאחריות לקיפאון בתהליך השלום וקיבלו תמורה מדינית משמעותית מהקהילה הבינלאומית.

ישראל משלמת על קריאה בעייתית ומוטעית של נתניהו את המערכת האמריקנית והעולמית בשנים האחרונות. נתניהו תלה את יהבו בקונגרס - אותו קונגרס שעל-פי החוקה האמריקנית לא יכול היה למנוע הסכם גרעין עם אירן או להטיל ווטו במועצת הביטחון. נתניהו מצדו חשש למתוח קו מפריד בין גושי ההתיישבות והשכונות היהודיות שבמזרח ירושלים לבין ההתנחלויות המבודדות שביהודה ושומרון. הבנה שקטה על הקפאה של בניה בהתנחלויות מעבר לגדר הביטחון הייתה מקשה על אובמה להימנע אל מול הצעה הפוגעת בישראל. התנהגות ממשלת ישראל בסוגיות "חוק ההסדרה", העיכוב בפינוי עמונה וקריאות בזכות סיפוח של שטחי C - כל אלו היו הגורמים העיקריים שדחפו את ממשל אובמה להימנע מלהטיל ווטו על הצעת ההחלטה הבעייתית. הפער בין נאומו של ראש הממשלה נתניהו באו"ם, שבו התנבא ממשאלות ליבו על אודות סוף הרוב האוטומטי נגד ישראל במוסד זה, לבין ההצבעה הגורפת נגדה ב-23 בדצמבר, מצביע על קריאה בעייתית של המציאות הבינלאומית.

כתמונת ראי לקריאת המציאות הבעייתית של נתניהו, גם ממשל אובמה לא הצליח לקרוא את דעת הקהל והמערכת הפוליטית הישראלית, ולא בחן את תקפותן של הנחות המוצא שלו לגבי קידום פתרון לסכסוך. אי-היכולת להבחין כי בנושאי ביטחון, גושי ההתיישבות והשכונות היהודיות במזרח ירושלים שלגביהם קיים בישראל קונצנזוס רחב ביותר, וכי הציבור הישראלי לא יהיה מוכן לקחת סיכונים ביטחוניים כפי שנלקחו בעבר, היה בליבת הניסיון לפגוע בנתניהו - אשר השיג תוצאה הפוכה. בנוסף, התעלמות ממשל אובמה ממכתב בוש לשרון מאפריל 2004, כמו גם מהפרמטרים להסדר שהציג הנשיא ביל קלינטון, אשר מכירים בכך שגושי ההתיישבות יהיו בשטח ישראל, עוררה בישראל חשדנות רבה כלפי ממשל אובמה וכוונותיו. הטלת מרב האשמה לאי-ההתקדמות לפתרון שתי המדינות על ישראל ועל סוגיית ההתנחלות, לצד ההתעלמות מתרומתם המכרעת של הפלשתינים לעצירת התהליך המדיני (הפלשתינים הם שלא קיבלו את עקרונות המסגרת להסכם שניסח מזכיר המדינה ג'ון קרי) - כל אלה פגעו קשות באפשרות של הממשל לקדם את תהליך השלום. במהלך אחרון זה במועצת הביטחון "השלים" ממשל אובמה מורשת בעייתית של כישלונות במזרח התיכון: עמידה מנגד אל מול המתרחש בסוריה; אי-היכולת לנצח את דאעש; יצירת ואקום באזור, שאליו נכנסו רוסיה ואירן; שרשרת של משברי אמון בין הממשל לבין כל בעלי-בריתו באזור.

באי-הטלת הווטו, הממשל העניק פרס יקר מפז לפלשתינים עבור סרבנותם להגיע למשא-ומתן ישיר עם ישראל, והחליש מאוד את הסיכוי שהמשא-ומתן הבילטרלי בין הצדדים יחודש ויקודם בעתיד הנראה לעין. הפלשתינים אינם יכולים להרשות לעצמם להציג עמדה מתונה יותר מעמדת מועצת הביטחון ולהסיק - בטעות - כי המענה לדרישותיהם יגיע מהאו"ם, ולא בדרך של משא-ומתן עם ישראל. ישראל, לעומת זאת, אינה יכולה להגיע למשא-ומתן בתנאים של קביעה מוקדמת ומראש של הגבולות בינה לבין המדינה הפלשתינית העתידית. במקום "נסיגה משטחים לגבולות מוכרים ובטוחים", כלשון החלטה 242, ישראל תפגוש כנקודת מוצא את גבול 67', כולל במזרח ירושלים. שוב, כתמונת ראי לנתק של ממשלת ישראל מהבית הלבן, חשוב להדגיש שממשל אובמה לא עשה כל מאמץ לתאם עם ישראל את עמדותיו ולנסות לרכך את ההחלטה, וכך לנטרל את המוקשים הגלומים בה להמשך המשא-ומתן ולסיכוי להגיע לפתרון של שתי מדינות.