70 שנה למסקנות ועדת אונסקו"פ (2017-1947)

בשנת 1947 חשה בריטניה כי שלטונה בארץ-ישראל באמצעות המנדט, הולך ומתמוטט. מנהיגיה העבירו את שאלת ארץ ישראל לעצרת האו"ם מתוך תקווה שהנטל הזה יוסר מעל כתפיה או שינתן לה שלטון צבאי ישיר בפלשתין. העצרת החליטה על הקמת ועדת אונסקו"פ וכדי לשוות לה אופי נטרלי, לא שותפו בה המעצמות הגדולות.

הוועדה כללה נציגי 11 מדינות: אוסטרליה, אורוגוואי, אירן, גווטמלה, הודו, הולנד, יוגוסלביה, פרו, צ'כוסלובקיה, קנדה ושוודיה ובראשה הועמד המדינאי השבדי אמיל סנסטרום. הוועדה החלה באיסוף עדויות על המצב בארץ ישראל כשהיא נעה בין ארץ-ישראל, מדינות ערביות שכנות, ניו-יורק וביקרה אף במחנות העקורים באירופה. משה שרתוק (שרת) ייצג את הסוכנות היהודית בפני הוועדה והוא הסתייע במומחי קרקע, ומים (הבולט ביניהם: שמחה בלאס). הנהגת ערביי ארץ-ישראל סירבה להכיר בוועדה המכובדת ולא העידה בפניה. המלצותיה הוגשו לעצרת האו"ם בסוף אוגוסט 1947.

הוברר כי רוב חברי הוועדה תמך בהצעת חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות ובתוכן מובלעת ניטראלית בחסות האו"ם שתכלול את ירושלים ובית לחם. עוד הוצע לתת למדינות הצעירות שתקומנה תקופת עצמאות בחסות האו"ם ושתיהן תהוונה אזור כלכלי אחד (מטבע משותפת ועוד). היהודים התגאו בהישג מדיני רב ערך מול הוועדה שחבריה התרשמו מקו המים, מהחקלאות שטופחה בשלושת המצפים וממבצע י"א הנקודות.

על בסיס הצעה זו קמה "ועדת אד-הוק" ששיפרה את הצעת אונסקו"פ במעט לטובת הערבים (חלקים מהנגב נמסרו להם) והיא התקבלה רשמית בעצרת האו"ם ב 29 בנובמבר- (מה שמכונה בישראל "כ"ט בנובמבר"). בריטניה דחתה את הצעת הוועדה והחלה להתכונן לפינוי כוחותיה מארץ-ישראל.

בריטניה התגוננה מפני הביקורת שהוטחה בה והממשל דיווח לאונסקו"פ כי למעלה מ-5 מיליון דונם עברו כבר את תהליכי הרישום וההסדר (דבר המאפשר רכישתה והתיישבות בה). בה בעת הדגישה בריטניה כי הנגב הצפוני (האזור בו נקנו קרקעות בשפע על-ידי היהודים והוקמו שם יישובים) נותר ללא רישום, ללא הסדר בעלות וללא מיפוי קדסטרי.

כלומר, אין ביכולת המנדט לאפשר המשך התיישבות שם. שר המושבות הבריטי ניסה לשכנע את הסוכנות היהודית להסכים למדינה מצומצמת אך בסוכנות התנגדו לתוכניתו משום שהוא לא הכיר בהתיישבות י"א הנקודות ומשום שרצה למסור לערבים את מרבית הנגב.

הסוכנות גייסה את טובי דובריה שיעידו בפני הוועדה. חיים ויצמן היה הראשון והוא תבע עבור המדינה היהודית את השטחים "שוועדת פיל" כבר נתנה ליהודים כולל הנגב עד קצהו הדרומי. ויצמן אמר שנוצרו בנגב יחסי דו-קיום עם הבדואים ואין תופעת נישול.

לדעתו, רק היהודים יוכלו לעבד 3,5 מיליון דונם הניתנים לעיבוד הנגב. היישוב מתחייב אמר ויצמן להעניק לבדואים כ-3 מיליון קוב מים מתוך ה- 15 מיליון קוב המתוכננים לעבור בו וזאת בתנאי שהשבטים יתירו את מעבר קו המים בקרקעותיהם. ויצמן חישב ומצא כי בנגב ניתן ליישב כ-250 אלף משפחות שהראשונות בהן תהיינה מניצולי השואה המסתובבים עדין ללא בית באירופה.

בן גוריון סנט במנדט אשר סירב לפתח את רשת המים בנגב כפי שעשה במצרים ובהודו. משה שרת פעל לטובת מתן הנגב ליהודים במסדרונות האו"ם והכול ברוח מתונה כדי לא לעורר חזית אנטי-ציונית. מאותה סיבה התנגד שרת להקמת י"א הנקודות פן יוצר רושם שהיהודים אינם עסוקים בהתיישבות רצינית אלא בהפגנות ראווה.

שרת הכין תזכיר שהוגש לוועדה ולראשי האו"ם, בה נקבע כי באזור באר שבע מצויים 1640 קמ"ר מעובדים והשאר, כ-10 אלף קמ"ר הם שטח בו רק היהודים מעוניינים ויכולים לעבד. עוד נכתב בתזכיר כי בניגוד לקביעת פקידי המנדט בדבר מים מלוחים בנגב, מצאו מומחי הסוכנות מים באיכות טובה בוואדי מישאש. שרת הרגיע את הוועדה וקבע ששאיבת המים שתתבצע בניר עם-גברעם לא תפגע בצרכי המים של הבדואים משום הכמויות העצומות של מים הטמונות שם והנשאבות משטח בבעלות יהודית.

גזבר הסוכנות קפלן דיווח כי בביקורם בנגב נוכחו חברי הוועדה בעיבוד החקלאי "הפרימיטיבי" של הבדואים לעומת העיבוד המודרני שנעשה בידי יהודים המלווה בדרכים חדשות ומוליך מים לטובת כל תושבי הנגב. קפלן נתלה בהישגי סכר רביבים ואמר לחברי הוועדה כי הסוכנות עומדת להרחיב שיטה זו בנגב קודם כל בסביבות באר שבע. יוסף ויץ מסר לוועדה כי ממשלת המנדט מחזיקה במיליון דונם הרשומים על שמה בטאבו, אשר חלק גדול מהם ניתן להשכיר לתנועה הציונית ברם הפקידים החכירו ממלאי קרקעות ענק זה רק 180 אלף דונם ליהודים לצרכי התיישבות.

ז' ליף מסר לאונסקו"פ כי מתוך 3 מיליון דונם הראויים לעיבוד בנגב - מעבדים היהודים רק 168,000 דונם כך שאין לטענת "נישול הבדואים" שום בסיס.

תחת לחץ אמריקני ולאור העדויות שמסרו ראשי הישוב לראשונה, הוצעה תוכנית שלא התחשבה באינטרסים הבריטיים בארץ. כך המליצה הוועדה למסור למדינה היהודית שתקום את מרבית שטח הנגב, כולל חלקיו הפוריים: הצפוני והמערבי, לרבות העיר באר-שבע וכן לתת בידי היהודים את השליטה בעקבה.

עוד הוצע למסור בידי היהודים את מפעלי ים-המלח בדרום, את הערבה, ואת השטח שמצפון לעזה עד לעיר איסדוד. מסירת נמל המים העמוק ברפיח היה הצעד היחיד שהתפרש כהתחשבות באינטרס הבריטי. הוועדה לא קיבלה את התזכירים הציוניים האופטימיים בדבר אפשרות הפרחת הנגב ואישרה את חוות הדעת של הגאולוג הממשלתי ואת המידע שנאסף במחלקות המקצועיות של הממשל וראתה בנגב שטח מדברי שלא יתאים להתיישבות חקלאית רחבה.

עוד קבעה הוועדה (בעקבות חוות הדעת של הגאולוג הממשלתי) כי ממוצע מי המשקעים העומד לרשות חקלאי ארץ-ישראל בשנה ממוצעת עומד על 1,7 מיליון קוב ואילו מומחי הסוכנות טענו שניתן להזרים לשדות היישובים במהלך השנה כ-2 מיליון קוב ממי משקעים. הפרש זה מאפשר לדעת הסוכנות להרחיב את ההתיישבות בנגב.

הוועדה הדגישה את פיתוח באר שבע וקרקעותיה כמותנה במציאת מים: אי-אפשר לפתח את האזור הזה אלא בהשקאה. בדרומו של שטח זה, יש כמה נקודות יישוב יהודיות שעודן בשלב ניסיון והן מבוססות על מים המובלים אליהן בצינור ממרחק רב, ובהוצאות גדולות. פיתוחו הנוסף של האזור הזה הוא בגדר בעיה, שפתרונה תלוי או בגילוי מי-תהום מתוקים בעומק המתקבל על הדעת מבחינה כלכלית, או בהקמת מצברי מים על פני שטחים רחבים למדי, לצבור בהם את הגשמים של החורף.

מצד שני, לדעת הוועדה, "המצפים" (שערכו את הניסיונות החקלאיים) הוכיחו שיש אפשרות לפיתוח נוסף בקרקעות הנגב, בלי לגרום לנישול אריסים ובלי לפגוע בזכויותיה הנוכחיות והעתידיות של האוכלוסייה הבדואית.(יג),

חברי הוועדה התרשמו מהסכמתם של נציגי הסוכנות לוותר על רוב הגליל תמורת שטח נרחב בנגב. מהלך זה אפשר לוועדה להגיע ברוב דעות להצעת החלוקה ולהקמת המדינה. יתר על כן, במהלך הדיונים הודיע משה שרת כי הסוכנות מוכנה לוותר לערבים על 2 מיליון דונם בקרבת גבול מצריים (דרומית לעזה) ועל 300 אלף דונם במחוז באר-שבע.

תחילה סברו כי הוועדה תיתן את מרבית הנגב ליהודים ויחס השטחים בין המדינות יהיה 62% ליהודים מול 38% מהשטח לערבים. אולם הנציג האמריקני התערב ויחס השטח בין המדינות שונה ל-55% ליהודים ו-45% לערבים. האמריקנים הציעו להקצות את יפו כנמל מוצא לערבים, וביקשו למסור לידי הערבים את ירושלים, חברון ורצועת קרקע נוספת מרפיח דרומה עד עוג'ה אל חפיר.

התיקונים שהוצעו נועדו לרצות את מדינות ערב ומדינות המערב ולכן אף שטחים הניתנים לעיבוד בנגב הצפוני כולל התיישבויות יהודיות בעיבורם, הושארו בגרסה האמריקנית בתוככי המדינה הערבית המוצעת. הצעת המיעוט בוועדה לא הכירה בצורך לחבר טריטוריאלית שטחים בבעלות יהודית והסכימה להשאיר בידי היהודים את אזור ניר עם-גברעם כמקור מים עתידי להתיישבות בנגב. המיעוט לא האמין בכוחם של היהודים להפריח את הנגב ואף התעלם מהקיבוצים שקמו בראשית שנות הארבעים בנגב המערבי.

תוכנית הרוב בוועדה גרסה אחרת: הוצע להשאיר בידי היהודים את הקרקעות שנרכשו על ידם ואף להותיר בידיהם את מישורי הלס שבעזרת השקיית עזר ניתן להפוך לקרקעות פוריות ביותר. חלקו המערבי של הנגב, הדיונות שהקיפו את רפיח ושהיו רשומות "כקרקעות המדינה" - הוצע לגביהם להשאירם בידי הערבים. ואילו שטח נרחב ביותר, מזרחית לדיר אל בלח, צורף לנגב היהודי כולל אזור ניר עם-גברעם כמקור מים חשוב וכן הקיבוצים רוחמה דורות ועוד.

לפיכך, בידי היהודים תשארנה לפי הצעה זו רוב הקרקעות שנרכשו מצפון לבאר-שבע, כל יישובי י"א הנקודות ושדותיהם, וגם חלקים גדולים מהנגב המזרחי כולל אזור ערד ועקבה. כדי לבסס טענתם הציגה קבוצת הרוב בוועדה מסמך ומפה שהוכיחו כי 85% מהקרקע בנפת באר-שבע הם בבעלות ציבורית, 14% בבעלות ערבית רשומה בטאבו וקצת פחות מ-1% בבעלות יהודית. בנפת עזה המצב היה דומה ומכאן שאין רגליים לטענה כאילו היהודים "מנשלים את הבדואים" מקרקעותיהם.

חברי הוועדה יצאו לבקר בנגב. תחילה עברו בבאר שבע הערבית, נסעו דרומה לקיבוץ רביבים (מצפה משנת 1943) וחזרו דרך ניר עם-גברעם. חברי רביבים סיפרו לוועדה בגאווה רבה כי נוצר קשר טוב עם השכנים הבדואים - סוג של שיתוף פעולה ודו-קיום.

חברי רביבים סיפקו לשבטים שירות רפואי והבדואים הנחילו לחקלאי הקיבוץ מניסיונם באגירת מים בואדיות, הראו להם שיטות עיבוד קרקע במדבר וחשפו בפניהם את הזמן המתאים לחריש ולזריעה. בנוסף, הבדואים אף סייעו למתיישבים בהתאמת הגידולים השונים לאזור הצחיח. הוועדה צפתה בעבודת הנחת הצינור ("קו המים") בין קיבוץ משמר הנגב לקיבוץ חצרים ושמעה מפי מהנדס המים שמחה בלאס על כמויות המים המתוכננות להזרמה בצינור. בלאס עמד על עלות הנחתו היקרה ועל התוכנית להזרים מים גם עבור השבטים ועדריהם.

איש המחלקה המדינית דוד הורביץ הסביר לוועדה כי מתוך 12 מיליון הדונם של הנגב מעבדים הבדואים כ-750 אלף דונם בלבד וזאת בשיטת "הפלחה החרבה". מסיבה זו, הדגיש הורביץ, נותר מספיק שטח לעיבוד חקלאי עבור היהודים בנגב. בעת ביקור חברי הוועדה ברביבים, פרחו כמה ערוגות של פרחי סייפנים וכן נראו בשטח הניסויי גידולים ירוקים. על-רקע צחיחות המדבר הייתה זו תמונה מרשימה ולימים הודו כמה מחברי הוועדה שתמונה זו, של פריחה ויבול במדבר הצחיח, שרק היהודים יכלו להציגה באמצעות מסירותם ורמתם החקלאית - "היא שנתנה את הנגב ליהודים".

לאחר פרסום מסקנות הוועדה ב 31 באוגוסט 1947 עבר המאבק למסדרונות האו"ם. חברי הוועדה סירבו להכיר בצרכיה האסטרטגיים של בריטניה והציעו לתת את הנגב ליהודים. בסוכנות היהודית היו מוטרדים מהדיון באו"ם והמשיכו בקביעת עובדות – השלמת הנחת קו המים דרומה וניהול מאבק על הזכות להתיישבות בנגב בקרב דעת הקהל בעיקר בארה"ב.

הטיעון העיקרי היה שהנגב ישמש את פליטי השואה "העקורים" המנסים להגיע לארץ ולפרוץ ההסגר הבריטי. ויצמן ושרת עשו הכול כדי לשכנע נציגי האומות בחשיבות הנגב.

בן-גוריון, הרצפלד וויץ המשיכו לעודד את ההתיישבות הצעירה בנגב, תבעו לעבותה, ולהפיק לקחים מהניסיונות החקלאיים המוצלחים המאפשרים את הרחבת ההתיישבות בנגב. בן-גוריון דרש "התיישבות כיבושית" שאינה לוקחת בחשבון שיקולים חקלאיים או כלכליים אך נועדה להשתלט במהירות על שטחים נרחבים בנגב. ואכן, עד פרוץ מלחמת העצמאות הספיקה הסוכנות להעלות עוד שבעה יישובים, שנועדו להבטיח נגב יהודי בהיבט הביטחוני, הפוליטי והבינלאומי.