תחת הכותרת "פצצת זמן"
1, בטורו ש"ב
ידיעות אחרונות", בוחן
חנוך דאום את הקשר המשונה לכאורה בין שלושת המשתנים הנ"ל. בדרך אינטליגנטית אך מפתיעה משהו, הוא מגיע במסלול מפותל למדי למסקנה, הנכונה כשלעצמה, שיש לתת תאריך תפוגה ברור לכהונת ראש-
ממשלה בישראל. לטעמי, בקונטקסט של "הבראת השירות הציבורי שלנו", זו מסקנה חלקית בלבד, שאותה חייבים להחיל על כל משרה ציבורית בדרג בכיר. בהמשך הדברים אנסה לנמק אמירה זו.
צוללות
את הדיון מתחיל דאום בתלונה על שאיש לא ראה צורך להמציא שם לכלי השיט המכונה צוללת. הכוונה הומוריסטית, התוצאה - "נכשל" בהומור.
דאום מתפעל מהעובדה שכל כך מעטים בישראל יודעים באמת משהו משמעותי על צוללות, ומאידך-גיסא, כאשר נחשף סיפור רכש הצוללות החדשות מגרמניה, ודאג מי שדאג לחבר אותו לסחר הנשק של ישראל, לקשר עם גרמניה, ולראש הממשלה - אלפים הפכו בין-לילה למומחים לצוללות, לספינות נגד צוללות, למבנה הכוח הימי, לרכש צבאי ולמקורות רכש אלטרנטיביים. אולם, מה שלא צריך היה להפתיע והפתיע שוב, היה באיזו מהירות הפך הדיון הציבורי בצוללות, לדיון נוטף ארס וביקורת אישית על "חדלות האישים" של ראש הממשלה, שטיפולו והחלטותיו בנושא, הן אך תירוץ להשתלחות האישית בו. שאלת היסוד במפורש או במשתמע הפכה להיות כיצד העז ראש הממשלה לחלוק על שר-הביטחון יעלון, רמטכ"ל לשעבר, בשאלת מספר הצוללות הדרושות לביטחון הלאומי של ישראל. ובכן, בכדי שלא נתבלבל, מודגש כאן פעם נוספת שראש הממשלה מוסמך לחלוק על שר-הביטחון; הוא לא רק מוסמך, אלא חייב לעשות כן אם לדעתו השר שוגה. ראש הממשלה הוא האחראי הראשי בממשלה לביטחון מדינת ישראל.
חופש הדיבור בישראל אכן מבטיח לכל אזרח זכות להזכיר את המילה "צוללת" כהגדרה בלעדית של כלי-שיט המבלה את רוב זמנו בתנועה תחת פני המים. אותו חופש דיבור אינו מחייב שאותו אזרח ידע על מה הוא מדבר, יבין משהו בביטחון-לאומי ובמבנה הכוח הצבאי או ידע לחבר נכון בין איומים למענים; מי אמר שלדמוקרטיה יש רק תכונות חיוביות?! אבל מה שחשוב יותר, הוא שראש הממשלה פעל במסגרת תפקידו וסמכויותיו, והביקורת הארסית גם התעלמה מכך וגם לא המתינה להוכחה ששגה. לתקשורת הספיקה העובדה שדרוקר - עיתונאי בנמצא בעימות מתמיד עם ראש הממשלה - וסייעניו הציפו את הנושא, ומחול השדים נגד ראש הממשלה פרץ במלוא עוזו.
נתניהו
השתלשלות העניינים בפרשת הצוללות, לרבות ה"עליהום" על ראש הממשלה, מביאה את דאום לשאול שאלה חשובה מאוד להבנת הפרופיל הפסיכולוגי של קבוצה גדולה של ישראלים, אותם אני מכנה להלן "השמאל המטורף" (שמ"מט). השאלה היא:
מדוע נתניהו שורד? בעצם שאילת השאלה רומז דאום לתשובה שהוא מציע. אולם לדעתי אין הוא משכנע במיוחד.
ראשית, הוא סבור שהבעיה היא חד-ממדית, והיא אינה כזו. שנית, הוא מנסה למקם את ההוויה הישראלית המחוללת את תגובות-היתר הללו בתחום הרגש, כאשר הן נמצאות בעיקר בתחום ההפרעות הפסיכולוגיות. שלישית, עיקר התשובה נצבת נוכח פנינו, אולם איננו משכילים להבחין במובן מאליו, כנראה משום שהוא פשוט מדי וישיר מדי. השוואה בין היחס של השמ"מט למתנחלי איו"ש לבין יחסו לפלשתינים -
שטנה פתולוגית להתיישבות, מול התעלמות כנועה מהאלימות, הצביעות, האכזריות וקשיות-העורף הפלשתינית. ומכאן מתבררים מיד יסודות תגובות-היתר ההולכות ותוכפות, הולכות ומחריפות: ההתיישבות עולה ופורחת, אם כי בקשיים לא מעטים; השמ"מט הולך ונחלש דווקא ככל שהוא מקצין את עמדותיו ומשרת את האויב.
לשאלתו של דאום: נתניהו שורד מפני שהוא מוכשר, אך בפרוש לא נטול חולשות וחסרונות. הוא שורד מפני שלא עומדים מולו יריבים רציניים, לא ממחנה הקואליציה אבל, מה שכואב ליריביו ומתסכל אותם יותר, גם לא ממחנה האופוזיציה. כל שאר הניחושים הם לדעתי ספקולציית-סרק.
למה השמאל "מטורף", שואל בעקיפין דאום?
שאלה זו הוא מבליע בתוך הדיון על נתניהו, מסיבות השמורות עימו. לדעתי, השמאל "מטורף" מפני שאחת מתכונות היסוד שלו היא שהוא יכול לדבר על מספר רב של עקרונות אוטופיים ומוסריים, אבל נכשל כמעט תמיד במימושם בעצמו...
2 הוא יכול לדבר על רב-תרבותיות, על צורך בקיום בצוותא של ניגודים ושונויות ועל חופש דיבור וזכויות האחר, אבל הוא אינו יודע לממש זאת, כאשר האחר באמת שונה ממנו, מקבל את "הטפות המוסר" של השמאל כפשוטן ומנסה ליישמן.
כאשר השמאל בעמדת שליטה, הוא מצליח לשרוד בזכות הדמוקרטיה משום שהוא רוב בקבוצה הטרוגנית. או אז, רוממות הדמוקרטיה בפיו ובשמה הוא מעצב את המציאות "בדרך הדמוקרטית" כמובן, לפי הבנתו. הוא אינו מצליח להתאקלם במציאות הדמוקרטית כאשר הוא קבוצת-מיעוט, ומישהו אחר מפרש עבורו את הדמוקרטיה. הוא מתקשה, אך מצליח, להחזיק מעמד כאשר כוחות "נאורים" אחרים מסייעים לו בכך; למשל, אם בית המשפט קובע שהשמאל הוא קבוצת מיעוט נרדפת ע"י עריצות הרוב (הימין) ומנטרל שיטתית עריצות זו. במצב זה אומנם נפגעת הדמוקרטיה, אבל השמאל אינו רגיש לכך כאשר הדבר משרת אותו. באין מפלט מן המפלטים המתוחכמים הללו, אורך הנשימה שלו מוגבל ועד מהרה הוא מאבד עשתונות ומפתח שטנה כלפי יריביו הפוליטיים,
ושטנה, כידוע, היא מנוע רב עוצמה ליצירת דמוניזציה.
שטנה
שטנה היא תולדה של מירקם המשלב קנאה, חוסר-סובלנות וסבלנות, עלבון ותסכול לכלל אנטגוניזם בלתי-נשלט ובלתי מרוסן. כשמבשלים תמהיל זה על אש בינונית זמן ממושך או על אש חזקה זמן קצר, מתקבל התבשיל המוכר לנו כל כך טוב. כישלון דימויי-יסוד של השמאל בעיני עצמו דוגמת "נאורות" ו"קדמה", במאבק אידיאולוגי ופוליטי נגד הימין "הפרימיטיבי", הוא תבלין חשוב לתבשיל הדמוני הטיפוסי שרוקח השמאל בהתמדה מול יריביו. כאשר התבשיל מוכן, השימוש בו כמעט תמיד איננו מידתי ואיננו מוגבל; לפעמים זו מלחמת חורמה ולפעמים אפילו "מלחמת-עולם".
"הימין" (הכללה) הוא יסוד הרע ומקורו, הוא סימלו האולטימטיבי (הכללה), הוא ראוי לכל גינוי ולכל כינוי (אפליה, השמאל והערבים אינם מגונים על אותם מעשים בדיוק), יש להיאבק בו אפילו יותר משנאבקים במי שהכריזו על עצמם אויבים. המאבק צריך לכלול כמעט כל אמצעי, לרבות אלימות וחרמות ורדיפה ונידוי ועוד, למעט הכרזת מלחמה (בינתיים). כל זאת חרף העובדה ש"הימין" מורכב מאזרחים שווי-זכויות לשמ"מט, שפועלים במסגרת הכללים הדמוקרטיים המקובלים במקומותינו.
דומה שאנו מתקרבים במהירות לשסע חברתי-אידאולוגי נוסף: "דמוקרטיה מגזרית". לשמ"מט - דמוקרטיה אנרכיסטית פוסט-מודרנית, ולימין - דמוקרטיה ליברלית, לאומית.
תכלית - קציבת כהונת ראש ממשלה
כאן אנו מגיעים לתכלית שבה בעצם ביקש דאום לדון. אלא שדאום מגיע לדיון בתכלית זו מפני שהוא חותר לפטור את השמאל מתחושות התסכול וחוסר התכלית שלו, שכביכול מולידים שטנה וטירוף מערכות בשורותיהם. מאחר שהם בראש וראשונה אחראים לכישלונות המולידים אצלם תחושות אלה, לדעתי הוא טועה בגישתו. שיטה פוליטית, ניהולית, או מעשית אחרת, אינה צריכה לנבוע מתחושות בטן אלא מניתוח רציונלי של המציאות, זיהוי חולשות או חסרונות אוביקטיביים של המצב הקיים ותיקונם. החסרונות אינם תולדה של מי ששולט, אלא של המבנה המוסדי הארגון שבמסגרתו השולט מתפקד. לכן, כאמור, השאלה אינה נוגעת רק לראש-ממשלה ובוודאי אינה צריכה להיות קשורה במשך כהונתו של נתניהו באופן אישי.
השאלה הנכונה היא:
כיצד מנהלים ביעילות, ולטובת הציבור, מדינה דמוקרטית שמתפקדת היטב? אותה שאלה נכונה לגבי כל ארגון ביצועי, במיוחד אם הוא ציבורי.
מקובל ששלטון חזק או ממושך מדי משחית. לפיכך, יהיה נכון להחליף את בעלי התפקידים בכל הרמות הבכירות לאחר מספר שנות שירות באותו תפקיד. כך עושה גם צה"ל מראשית ימי המדינה ועד היום, ולא במקרה. תפקיד הדמוקרטיה הוא לאפשר החלפת ממשל שלם, אם הציבור אינו מרגיש שממשל קיים משרת אותו כהלכה. קיום שיטה ניהולית של קציבת מכסה של תקופות שרות מוגדרות בכל אחד מהתפקידים הבכירים במדינה, לרבות שופטים עליונים ואבות בתי-דין בערכאה השנייה, מגן מפני קיפאון ויצירת חממות שחיתות. עם זאת, נדרש לראות את ההבדל הקיים בין תפקידים נבחרים לבין תפקידים מקצועיים, ולבצע שינויים מתוכננים וזהירים בתפקידים המקצועיים בכדי לא לאבד ידע, ניסיון ותרבות אירגונית, ולא לשבש פעולת מוסדות ממלכתיים או ציבוריים.
אם פלורליזם הוא עובדה בלתי-ניתנת לערעור בדמוקרטיה נורמלית, אזי סדר ציבורי הנותן לכך ביטוי (או סיכוי) בכללי החילופין שהוא מנהיג במערכות הניהול והשליטה שלו, פועל נכון ובאחריות. מלבד סוגיית ההסתאבות, קיימת גם סוגיית "עייפות החומר" והתמכרות הסביבה הקרובה לראש הפירמידה ליתרונות הכוח הקורן ממעמדו, ללא האחריות הקשורה בצורך לשרת את הציבור שירות הוגן ואיכותי. לכן, גם ללא החולשות המובנות בהתנהלות הפתולוגית של השמאל ובהחלט לא בגללן, נחוץ להגביל את מספר הקדנציות ומשכן לגבי נבחרי ציבור במשרות הבכירות, בכל התחומים,
ובמיוחד באלה שמעמד האקסקלוסיבי מעניק להם כוח אקסקלוסיבי 3.
אני מכבד מאוד את "חכמת ההמונים" על דרכי הביטוי המגוונות בהן היא באה לידי ביטוי. כאשר יהיה ברור שלראש הפירמידה פז"מ קצוב, ובמיוחד לקראת מיצוי פז"מ זה, יעלו ויבואו מועמדים מוכשרים ויתמודדו על הזכות להחליפו; מועמדים כאלה אינם ששים לנהל מערכות אבודות ו"להתבגר" בהמתנה חסרת-תכלית לשעתם היפה. הואיל ויצטרכו להתמודד מול שווים להם בפוטנציה, יאלצו להוכיח ידע, ניסיון רלוונטי, יוזמה ומנהיגות, ועובדה זו תדריך אותם בדרכם לצמרת.
החלטות עקרוניות, צריך לקבל מבעוד זמן וכתוצאה מבדיקה ובחינה קפדניים, ולא בלחץ של זמן ואירועים דוחקים. טיפול מונע עדיף תמיד על מינון גבוה של אנטיביוטיקה חזקה לאחר ההידבקות במחלה. חייבים להימנע מתחיקה רטרואקטיבית, משום שבתחיקה כזו יש תמיד אי-צדק ושרירות-לב מיותרת. כלל זה יפה ונכון גם ביחס לנתניהו. את החקיקה יש להכין ללא דיחוי, אבל זו תכנס לתוקף רק אחרי סיום "עידן נתניהו". נתניהו לא "הרוויח" הדחה המחייבת פעילות-חרום, אבל חולל התרעה שיש לשים אליה לב ולפעול על-פי הלקחים הנובעים ממנה.
לסיכום
בשאלת הצורך לקצוב בחוק את מספר הקדנציות ומשכן, המותרות לכל בעל תפקיד ציבורי בכיר, אני מסכים עם חנוך דאום: הנושא מעצם טבעו דורש טיפול מתקן. לגבי הקשר בין צורך זה לתופעות הפרברטיות שהוא מייחס לשמאל, גם אם הוא צודק, זו במקרה הטוב סיבה משנית לצורך בשינוי ובוודאי לא סיבה עיקרית.