סכנת ההצלחה בבנגדלש

ענף תפירת הבגדים בבנגלדש כה חזק, עד שכלכלנים מקומיים חוששים שהוא מסכן את כלכלת המדינה - מדווח פייננשל טיימס. נשמע מוזר? ההסברים - בהמשך.

לפני ארבע שנים קרס בניין בבירה דאקה, בו הועסקו התופרות, ו-1,100 מהן נהרגו. בעקבות החמרת תנאי הבטיחות, למעלה מ-200 חברות מערביות תופרות כיום את בגדיהן בבנגדלש והענף צומח בקצב מהיר של 7% לשנה. אבל החשש הוא, שהצמיחה הזאת פוגעת בענפים אחרים ותחייב אותם להעלות את שכר עובדיהם. "אין גיוון בכלכלה וכמעט אין לנו ייצוא למעט בגדים", מתריע פרופ' מחמוד טיטומיר מאוניברסיטת דאקה.

כמה נתונים מספרים את כל הסיפור. בשנת 1983 היוו הבגדים 3.9% מהייצוא של בנגלדש - 31.6 מיליון דולר. בשנת 1989 המספרים היו 32% ו-624.2 מיליון דולר. לפני ארבע שנים הם היו 80% מהייצוא והכניסו 21.5 מיליארד דולר. ובשנה שעברה: 82% ו-28.1 מיליארד דולר.

הסוד העיקרי והלא-מפתיע של ההצלחה: העלויות. למרות שהשבר בענף זה גבוה יחסית למקובל בבנגדלש, הוא נמוך מאוד ביחס למערב - ומתברר שגם ביחס לסין. מאז אסון הקריסה, מחירו של זוג מכנסיים מכותנה - המוצר העיקרי המיוצא לארה"ב - ירד ב-9.2% במונחים דולריים ריאליים. השכר נותר כשהיה לפני ארבע שנים: 67 דולר לחודש. העובדות חיות בדירות צפופות, משפחותיהן אינן אוכלות כראוי - וכאמור, זה עוד טוב ביחס לענפים אחרים במדינה.

בעלי המפעלים טוענים, שהאחריות מוטלת על הלקוחות המערביים, שמשלמים כיום פחות מאשר לפני ארבע שנים ובוחרים במפעל הגובה מהם את התשלום הנמוך ביותר. התוצאה: תשלום של חמישה דולרים תמורת מוצר שיימכר במערב ב-60 דולר. אז מדוע העובדים - ובעיקר העובדות (70% מהמועסקים הם נשים) - באים לתפור בגדים? כי זה הדבר הכי טוב שהם יכולים למצוא במדינה ענייה זו.