ליקוי מאורות פוקד, כנראה, את צבאנו בכהונת גדי איזנקוט. הרמטכ"ל, שאין פוליטי ממנו, עסוק במסעי צלב למיניהם, ומפזר הכרזות פוליטיות על ימין ועל שמאל. בחוסר-שכל מופגן, הוא טרח להצהיר בעניינו של
אלאור אזריה ביום שלפני מתן הכרעת הדין, וכך הדגיש לבפני העולם כולו את אופיו הראוותני של המשפט.
איזנקוט מרחיב את השסע בין הצבא לבין החברה הישראלית ואת הפער בין הקצונה הבכירה לבין החיילים הפשוטים. מלכתחילה יש פער ביניהם בגלל הבדלים סוציולוגיים, שיוצרים ניגוד ערכים וניגוד אינטרסים. הרבה מהחיילים הקרביים - כולל קצונה - הנם חובשי כיפות. איזנקוט יצא מראשית כהונתו במסע נגד הדת בצבא, שהביא להתפטרות הרב הצבאי הקודם לצה"ל (הרב פרץ).
הפער בין החיילים ובין הקצונה הבכירה ובין הפיקוד הבכיר לבין הציבור בולט במיוחד בעניינו של אלאור אזריה. צפיתי שזו תהיה הכרעת הדין. היה לי ברור, שאל"ם מאיה הלר, ראש ההרכב השופטים, תרשיע את אזריה. השאלה הייתה רק כיצד תיענה לבקשות-הנחיות מפקדיה, יעלון ואיזנקוט, ובאיזו טרמינולוגיה תשתמש כדי לסתום את הגולל על החייל. יכולים להכביר מלים רבות על המשפט הצבאי - ואין לי אלא לצטט שוב את דבר הזלזול של ז'ורז' 'הנמר' קלמנסו, שהיה ראש ממשלת צרפת בתחילת המאה העשרים, על הדין הצבאי: "צדק צבאי הוא לצדק כמו שמוזיקה צבאית היא למוזיקה."
קשה שלא להתרשם מכך, שאל"ם הלר עשתה את רצון מפקדיה. היא יצרה בהכרעתה פער עצום בין הצבא לבין הציבור.
בתוך הפטפטת המשפטית לא היה לאזריה כל סיכוי - כמו בכל משפט ראווה. נראה עתה האם סוללת פרקליטיו, שאליה הצטרף
יורם שפטל, תחלצו בעונש מינימלי, או שהמערכת הצבאית תכלה בו את זעמה על כל מה שספגה ממנו מאז הירי; וכתבתי זאת עוד כשהתנהל משפטו בבית-הדין בקסטינה.
אזריה היה קרבן של פיקוד שכשל - מ"פ, מג"ד ומח"ט 'כפיר', שאיבדו שליטה על האירוע. הצבא החליט לכלות באזריה את זעמו ולא במפקדיו שסרחו. זו עוד סיבה, שהוא הורשע. בינו לבין מפקדיו, הצבא בחר, כמובן, במפקדיו. 'מה שמותר ליופיטר אסור לשור', אמרו הרומאים. לכן, נדחו מכל וכל כל טיעוניו, ואומצו טיעוני מפקדיו.
לצבא אין שום דבר אלא אמון העם, ששולח את בניו לשרת. אם יאבד האמון - ואיזנקוט עושה כמיטב יכולתו לחתור תחת אמון העם בצבאו - אין לנו צבא, כיוון שאי-אפשר לגייס חיילים בכוח הפקודה והכידונים. הם יהיו מגויסים ולעולם לא יהיו חיילים.
בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת אמר לי מח"ט, שהיה מעורב בדיכוי התפרעויות הערבים, כי אין לו אומץ להביט בעיני חייליו. חייל מחטיבת 'כפיר' (חטיבתו של אזריה), שהסעתי בטרמפ בבוקר המשפט, אמר משהו דומה על מפקדיו. בימי האימה של "משפטי האינתיפאדה", כשהפרקליט הצבאי הראשי והרמטכ"ל התעמרו בקצינים, שמילאו את חובתם, נוצר קרע בין הקצונה הזוטרה, שהייתה בשטח, ונאלצה להגן בגופה על חייליה ועל המתיישבים, לבין הקצונה הבכירה, שהחניפה לתקשורת, והקריבה את החיילים ואת הקצונה הזוטרה. גדי איזנקוט מחזיר אותנו ביד גסה אל אותם הימים הרעים. ועל כך אצטט את המשל העתיק, טיפש זרק אבן לנהר וארבעים חכמים לא ימשוהּ.
