יש תקווה, גדשו את הסאה

סוכני השנאה עושים נפשות. תמיד עשו. ירדו לעולם בראשית בערב שבת בין השמשות. אבל תמול שלשום, בערינו שלנו, עשו במחתרת. אם נתגלתה תועבתם הוגלו אל מחוץ למחנה וגם אם לחשו משם, קול המון כקול שדי שלנו האלים לחשם. היום הם עומדים בשער, הולכים בשדרה, מחלקים עלונים. כרוזים בראשם מכריזים עליהם וחבורות חבורות מתכנסות ונעות אחריהם כנוע העדר אחר עתודו.... ויש בהם נושאי שלטים, ויש בהם חורזי חרוזים של שטנה, ויש בהם פוצחי קללות, ויש בהם שהם שם, מפני שכל החבורות יחדיו עם סוכני השנאה, עשו אקלים של משטמה נוטפת, ולא נעים לו לאדם להיבדל מרעיו ולעשות לו סוכה משלו לשמר בה את רוחו, בתוך האוויר של הכלל הרווי אדי נאצות.

מה הם רוצים סוכני השנאה, אם לא שנאה לשמה? לשם מה הם עושים נפשות אם לא כדי לייתם אותם ממוסר אבות ומתורת אימהות ומאהבת הבריות ומחמדת הארץ הזאת וחוקיה ומשפטיה ותקוותיה. לאן הם הולכים, אם לא אל עיי חרבות אל חורשות אשרות, אל המדבריות שם כתבו הסופות על הסלע "אין אמונה בעולם".

רודפי צדק

אכן, לא כן מכריזים כרוזיהם. הם כרוזי ההפך. הם מכריזים כי סוכני השנאה הם סוכני אהבה, הם מבערי הרעה שפשתה באין מפריע בנוף הארץ, מבערי מידות התרמית, מבערי שועי הנהנתנות, מבערי הצביעות, מבערי בעלי השררה המכזבת, מבערי המפלים עניים, מבערי שוד שועים, מבערי הקוצים בהם התעטרו מושלים וסנוורו את הבריות לראות בהם זרי דפנה. זה כך סוכני השנאה. כל 'הן' שלהם הוא 'לאו'. כל 'לאו' שלהם הוא 'הן על תנאי'. כל שחור שלהם הם עושים תכלת וכל תכלת ירדה לעולם שחורה ונוכלים מצבעים אותה בלי עכבות. הם נשבעים כי הם רודפי צדק תמיד, אבל אם הצדק רודף אותם, והוא רודף מעולם ובעליל, הם אומרים לכרוזים שלהם לצעוק כי הצדק המצוי שבוי בידי פרטים של עיוות הדין, בידי שופטים המרשיעים צדיקים פה אחד, ומצדקים רשעים בכל פה, ודנים בלי ליטול מן הדין את עוקצו לבל ייכשלו ברחמים.

מי מאמין להם לסוכני השנאה? לא כל הנוהה אחריהם, אפילו לא כל נושאי השלטים, אפילו לא חורזי השטנה, אפילו לא קשתי הקללה הנמרצת. יש הולכים אחריהם כי סוכני השנאה נפרעים ממי שלא הולך אחריהם, הם מאיימים, והמאוימים מפחדים. יש הולכים אחריהם כי אם סוכני השנאה לא נזהרים לשנוא בפרהסיה הגדולה, סימן הוא שהרשות מתייראת מפניהם, או חוששת פן תכרע אם לא תתפשר עמהם, ואחרי מי ילכו אם הרשות עצמה היא כהולכת. ויש הולכים אחריהם, כי הולכים ורבים החכמים הכובשים חוכמתם ושותקים, ומהסים את נבואותיהם לבל ייבושו, ואומרים מה שחבורה שלהם רוצה לשמוע וכל אימת שהם עולים על הדוכן הם מנדבים מסרים צפויים, ואי-אפשר להציל מפיהם ולו מילה מתייסרת, ומה ייעשו בני החבורה ההולכים אחר הכרוז אם חכמיהם לא קוראים להם עצור.

אך יש תקווה. גדשה הזאה. הם הלכו גשר אחד רחוק מדי סוכני השנאה וכרוזי המשטמה, וכל כמה שהם זרו פחדים ששיתקו את בני החורין עד שלא השגיחו בהם, הם צעקו ברחובות צעקה בוטה רמה מדי, מאיימת מדי, והארץ האהובה הזאת תקום מפשרותיה להגן על נפשה, ועל דרכה, ועל תורותיה, ועל תקוותיה, ועל עתידה, ולא תהסס לעודד את כל אוהביה מימינה ומשמאלה לתת כבוד אלה לאלה ביודעה כי הכבוד ההדדי, הוא הכוח היותר אמין להדוף את סוכני השנאה ואת כרוזי המשטמה ואת עובדי העבודה הזה של סתירה לשם סתירה, של הרס לשם הרס של שנאה לשם שנאה.