סדום וחלם בכפיפה אחת

על התקשורת הישראלית לא ארבה דברים, בהיותה אחד הכוחות המרכזיים המפוררים באופן שיטתי את הלכידות החברתית שלנו. היא כבר מזמן אינה עובדת בשירות העם וזכות הציבור לדעת. התקשורת הישראלית ברובה היא חלק מגורמי החתרנות הפנימית נגד אושיות המדינה מפני שבראש הממשלה עומדת דמות שאינה מקובלת עליה, ומפני שהתייאשה מהדרך הדמוקרטית. היא עושה זאת בהתחזות לקהילת-קודש מטעם עצמה, תחת כסות של הומניזם חסר אושיות. המאבק נגד ארץ-ישראל ועל ההגמוניה פוליטית-אליטיסטית מסוג מסוים מאוד הם כיום חזות הכל. אירוע אזריה נפל קורבן לגישה ניהיליסטית זו, אלא שהפעם חש הציבור בחושיו הבריאים שכל האירוע הוא מקשה אחת של טיפשות ורשעות והגיב בהתאם וטוב שכך.

בינתיים התחולל אתמול, יום א', 8.1.17, אירוע הדריסה ליד ארמון הנציב בירושלים, ופרי הבאושים של "מקרה אזריה", הזדקר ממנו כתמרור אדום חד-משמעי. אומנם נעשו ניסיונות לגמד פרשנות זו, ולהציע תחתיה פרשנות מטעם הממסד האחראי לכשל - אינני קונה זאת. אשמח לשמוע שבתום תחקירי צה"ל - לפחות את זאת למדנו חלקית מפרשת אזריה: קודם לחקור ואחר-כך לדבר - יתברר באמת שרק ההפתעה וכישלון הפיקוד המקומי תרמו למחזות המבישים שראינו, אבל בינתיים עוד חזון למועד.

למעשה כל הדברים שנאמרו סביב פרשת אזריה אינם חדשים. הדברנים שהזדרזו לדבר, מפני שכמה "משומדים" משלנו או מן הפלשתינים או מן האירופים הצבועים פרסמו תמונות מפוקפקות - הקדיחו את התבשיל מראשיתו. לאחר דבריהם, כבר לא ניתן היה להכניס את השד חזרה לבקבוק. משהוציאוהו משם בקלות-דעת, גם לאחר שהבינו שטעו, לא מצאו את העוז והמנהיגות להודות בכך. מכאן ואילך הפכה השאלה: האם אשם החייל במעשה פשע ובמה בדיוק מדובר, לשאלה: כיצד שומרים על כבוד השוטים באמצעות טחינת החייל המוכה בלאו הכי עד דק.

הגענו לפרשת אזריה מפני שלא נאבקנו כראוי במשמעות הטרור בחיינו, ובצורך לשרש אותו מתוכנו בכל מחיר, לא "במחיר מידתי"; מי שמאמין ב"מחיר מדתי", שיקריב עצמו בהזדמנות שתקרה לו על מזבח אמונתו. שום עם נורמלי לא היה מקבל מצד אויבים או ידידים מה שקיבל עם ישראל "הריבוני" מצד הטרור הפלשתיני עד כה - עם "כיבוש" ובלי "כיבוש". עשרות שנים של טרור עדיין לא הביאו אותנו למצב שיוזמי הטרור, מחולליו, מפעיליו ותומכיו סובלים ממנו יותר, הרבה יותר מקורבנותיו. הואיל ולא השכלנו לטפל בנושא מיסודו - מהכרזה לאומית "שטרור הוא רצח חסר רחמים וגבולות בכוונה תחילה, והעוסקים בו יטופלו בהתאם", אנו חוזרים ומעמידים את חיילי צה"ל במצבים בלתי-אפשריים. הדרישות הסותרות מחיילי צה"ל, בין יוזמה התקפית, חתירה למגע והכרעה, לבין רחמנות מטופשת על רוצחים, במחיר חייהם שלהם או של ישראלים אחרים - אינה מתקבלת על הדעת.

העיוות המרכזי נובע מרצון לרבע את המעגל - לאמץ התנהגות ישראלית השואבת השראה מחוקי המלחמה "המוסריים" והמקובלים בקהילה הבינלאומית (עד... כמו בסוריה, שהם אינם מקובלים עוד) באירועים שמעצם טבעם אינם אירועי מלחמה אלא פעולות פח"עיות. חוקי המלחמה וההתנהלות במלחמה, דוגמת אמנות ז'נבה, אינם עוסקים בטרור ובארגוניו אלא בצבאות סדירים הנשלטים ע"י מדינות, שמקבלות על עצמן את עולן של האמנות ודואגות ליישומן. האמנות נועדו, בראש ובראשונה, להבטיח שבמלחמה בין צבאות סדירים ומקצועיים מדינות ימוזער מספר הנפגעים האזרחיים הלא לוחמים. דבר זה משרת את שני הצדדים באותה מידה ולרוב גם באותם אופנים. אירגוני טרור באופיים הם ההפך הגמור מצבאות סדירים ומטרותיהם המוצהרות הן כפיית דעות ועמדות על ממשלות יריבות, באמצעות פגיעה באזרחים לא לוחמים. הפעלת החסות של אמנות המלחמה על אירגוני טרור, משולה לניסיון הגנה שמפעיל מתגונן על התוקף מפניו יעילות הגנתו על עצמו - חלם מוחלט. אפשר לדמות את הדברים לניסיון דקירת יריב בדו-קרב, באמצעות חרב שלא נשלפה מנדנה; מה שנהוג לכנות "מלחמה דה-לוקס". אי-אפשר להפעיל כללים אלה, מבלי שיהיה לכך מחיר מיותר ובלתי- מוסרי, שאותו משלמים הצבא ואזרחי המדינה הנוקטים דרך חלם זו.

אני מסכים לרוח הדברים שעמר אזריה באירוע המדובר, שטרוריסט חייב לדעת שהוא בן-מוות כאשר הוא יוצא למשימת טרור, אם מפני שהוא לוחם באזרחים חפים מפשע ואם מפני שהוא תוקף חיילים שיודעים, מוכנים ואמורים להגן על עצמם ביעילות, ללא היסוס וללא פקפוק. "טוהר הנשק" מכוון להנחות חיילים בהתנהלותם מול אזרחים בתנאי לחימה ומול לוחמים שעקב פגיעה פיסית או נפשית בהם, איבדו את כושר הלחימה. הנחת המוצא היא שגם הצבא האחר ינהג לפי אותן אמות מידה. לא זה המצב אצל טרוריסטים, ובוודאי לא אצל "מתאבדים". לכן, יש בהחלט ליצור אבחנה בהתנהגות הנדרשת מחיילים בתנאים מבצעיים, בין מצב בו הם לוחמים בצבא סדיר ובין מצב בו הם לוחמים ב"רוצחים מוצהרים". המדינה המותקפת אינה צריכה להוציא את כל הערמונים מן האש עבור הנהגת הצד היריב. אין זה מתפקידה להיות תמיד "הנפש הטובה מסצ'ואן" של העולם הציני והצבוע בו אנו חיים, ומותר לה להשאיר משהו גם להנהגת הצד השני. עליה לפעול להניא את מחוללי הטרור ממעשיהם, אלא אם החליטה להכריז מלחמה ובאמצעות הפעלת טרור מתאבדים, שהיא גם אינה מתכוונת לקיים את אמנות המלחמה הבינלאומיות; אלה הם כבר כללי משחק אחרים.

מבחינתי השאלה המוסרית האמיתית העומדת על הפרק היא לא "טוהר הנשק" מול שונא מרצח, אלא קדושת החיים של אנשינו. בקביעת המבחנים להתנהלותם של חיילים בתנאים המיוחדים של לחימה בטרור מתאבדים, לקתה ההנהגה הישראלית המדינית והצבאית באופן קשה במקרה אזריה ובכל המקרים הדומים לו. את פרשת אזריה צריך היה לסיים בתוך הצבא. את פרסומה צריך היה לעצור עד אשר תגמרנה החקירות ותגובש עמדה ראייתית מבצעית ומשפטית-ערכית ברוח האמור לעיל. היה ונמצא שלא פעל כהלכה - משום ששגה בשיקול הדעת המבצעי או לא ביצע פקודה מפורשת כלשונה - יועמד לדין במסגרת הצבאית, והמשפט יתנהל ללא מעורבות תקשורתית וללא התלהמות פוליטית, עד אשר ייתם. מבחנו של חייל הוא בראש וראשונה צבאי, לא אקדמי ולא פוליטי. בצבא צריכים להבחן מעשיו ושם צריך להיגזר גורלו. או אז יפורסמו הפרטים, השיקולים, הניתוחים, המסקנות והכרעות הדין, בשילוב עם נימוקי בית המשפט, או קציני השיפוט, לפי המקרה, ולרבות עניין קציבת העונש. אסור שחייל יחוש שברגע בו הועמד במסגרת הצבאית למבחן כחייל, בנסיבות שבהן יסודות הספק והאי-בהירות בו רבים מדי, וכשריו להתמודד מולם אינם מספיקים, מפקיר אותו הצבא לציפורני "הנפשות הטובות" של התקשורת, הפוליטיקה והחשבונות האישיים והאחרים המנסים להשתלט על חיינו.. וגם עתה, לאחר שהולכים ומתבררים ממדי הנזק, אין "חכמי הדור" ממהרים לסיים את הפרשה ולהורידה מסדר היום הציבורי בכדי לצנן את הרוחות, אלא ממשיכים ללבות את האש. לאחר שהתבררה פרשה זו כלקט של מחדלי חשיבה ומעשה, צריכה הייתה להתנהל ביעילות של "משפט שדה", עם סוף מעשה במחשבה תחילה. הרי ברור לכול שפסק הדין לא סיים את הפרשה, ומרגע שהחייל הואשם בהריגה, ללא שום התחשבות בנסיבות, לא יכול היה שלא להסתיים בסערה ציבורית. לתוצאותיה היו ותהיינה השלכות רבות ולא פשוטות. בניגוד למטיפים רבים בשער, אני מאמין שדמוקרטיה חייבת לשקף את רצון הציבור, ובלי עמוד שדרה זה בדרכי התנהלותה, אין לה משפט קיום . בפרשת אזריה הודיעו חלקים נרחבים של הציבור להנהגה הלאומית-מדינית- צבאית ש"נשבר להם" מתרבות הצדקנות המעושה, שקנתה לה מעמד של כבוד במסדרונות השלטון, על חשבון האזרחים, החיילים, קורבנות הטרור וקורבנות הסירוס הלאומי במקומותינו. מכאן ואילך, שבר זה צריך להכתיב רבים מדרכי ההתנהלות של שתי ההנהגות הנ"ל, ואם לאו, נראה סערות ציבוריות נוספות, תגובות חריפות מסוגים שונים, וחוסר אמון הולך וגדל במנהיגות..