ערכי צה"ל

בימים האחרונים אנו עדים למתקפה מילולית של קציני צה"ל ועיתונאים המנסים להצדיק את עליונות 'טוהר הנשק' ו'ערכי צה"ל'. מפקד פיקוד דרום אמר שרק בגלל טוהר הנשק וערכי צה"ל החיילים חדורים בצדקת דרכנו ולכן מנצחים את האויבים.

יש כאן לפחות שני כשלים מחשבתיים:

לכל אדם ברור שהטרוריסטים המוסלמים חדורים בצדקת דרכם הרבה יותר מהחיילים שלנו ולכן הם מוכנים אפילו למות למען ערכיהם, בעוד שחלק מהחיילים שלנו לא בטוח שהמלחמות שלנו צודקות. לפעמים נדמה שגם חלק ניכבד מהמפקדים הבכירים של צה"ל לא חדור בצדקת דרכנו והם מנסים לכסות על כך בדיבורים רמים על ערכים אנושיים.

הכשל השני הוא שמי שקבע שערכי צה"ל הם ערכים הומניים, לא מבין מהי מלחמה ומה תפקידו של הצבא. טקטיקות של מלחמה וערכים הומניים הם שני דברים סותרים. אין מלחמה הומנית. תפקיד החייל הוא להרוג וזה בהחלט לא הומני. תפקיד המלחמה עם אויב הנוקט טקטיקה של טרור הוא להרתיע. הרתעה אינה נעשית בחיוך ידידותי. טוהר ונשק הם שני דברים סותרים. אין דבר כזה כמו להשתמש בנשק בצורה טהורה. הנשק נועד להרוג ולפצוע.

עוד הוא הכריז שאין ויכוח על הערכים כי כולם מסכימים להם. זו אמירה שטחית. כל אדם חושב יודע שיש ערכים הסותרים זה את זה ולפעמים חייבים להחליט איזה מהערכים חשוב יותר בסיטואציה מסוימת. הערך הנעלה לשמור על חיי אדם גם אם הוא אויב שלך, מתנגש לפעמים עם הערך של לשמור על חיי החיילים שלך. אם אנו מזהירים את האויב לפני כל פעולה, האויב (אזרח, אך גם חמוש) יכול להינצל, אך החיילים שלנו מסתכנים. אם אנו מפציצים רק עמדות ריקות, האויב שמאייש את העמדות האחרות יפגע באנשינו.

מה עדיף? לא רק מפקדים גם כל חייל העומד מול אויב, חייב לשקול תוך שניות מה עדיף.
להסתכן במשפט על ירי כאשר אין ביטחון שהאויב לא מסוכן, או לרחם עליו? כבר קרה שמחבל שהוכרע על הרצפה קם לפתע ודקר, כבר קרה שחיילים ריחמו על אישה שנראתה בהריון והתברר שהיא נשאה חגורת נפץ. זה לא חדש. חיילים אמריקנים בויטנאם למדו לירות בחיילים ויטנאמים שהרימו ידיים בכניעה אך שלפו אקדח מהכובע והרגו חיילים. ההבדל הוא שלחיילים האמריקנים בויטנאם לא היו עורכי דין שהציצו מעבר לכתפם ומצלמות וידאו שמתעדות כל תנועה שלהם.

הוראות קבע

כאשר חושפים את חיילנו לסכנות מוות במאמץ לחסוך בחיי האויב, עלינו להחליט חיים של מי חשובים לנו יותר. כאשר אנו דנים אם צריך להעמיד לדין פומבי את החייל שירה במחבל פצוע, מפקדים בכירים (וכמובן גם פוליטיקאים) חייבים לשקול שיקולים רחבים הרבה יותר מהשיקול המקומי אם החייל המסוים הזה פעל לפי הוראות הקבע.

מפקדים אלו צריכים לשקול איך העמדה פומבית לדין חייל שפעל בשדה הקרב, אפילו אם סרח, תשפיע על מורל הצבא שלנו ועל מורל האויב החבלני, תוך שהם חייבים לזכור כי כל מטרת מלחמת טרור היא לפגוע במורל שלנו ולעודד אחרים להמשיך בפגיעות טרור.

נדמה לי שהמפקדים הבכירים שנלחצו על-ידי הפוליטיקאים (או תפקדו כפוליטיקאים בעצמם) נתנו משקל גדול מידי לנראות שלנו בעיני דעת הקהל המערבית, תוך התעלמות בנראות שלנו בעיני דעת הקהל הערבית בכלל והפלשתינית בפרט, וזלזול בדעת הקהל הישראלי. לדעתי כמה שורות תשבוחות בעיתונות המערבית שישכחו מהן תוך יום, פחות חשובות מהתדמית של חולשה שלנו שיקבלו אויבנו מכך. אין לי שום ספק שהמורל הערבי קיבל חיזוק והישראלי ספג מכה קשה.

בכלל לדעתי אין זה מסוג השיקולים שהמפקדים בצבא רשאים לעשות. זה בהחלט שיקול שרק הפוליטיקאים חייבים לעשות.

נאמרו הרבה מילים גדולות על מוסר ועל עליונות החוק. האם זה מוסרי לזרוק חייל קרבי לתוך מטחנת גלגלי המשפט? האם זה מוסרי להאשים חייל שלנו בצורה שמעלימה את העובדה שהוא הרג מחבל שניסה להרוג אותנו? האם זה מוסרי ששופטת תשפוט מכורסתה הנוחה חייל שהיה בסיטואציה שהיא מעולם לא חוותה ושאין לה מושג עליה?

מלחמת טרור

את מה שהיה צריך לעשות הגדיר אלוף עוזי דיין. היו חייבים לעשות תחקור צבאי ולשפוט את החייל רחוק מעין המצלמות של עיתונאים צמאי דם, המתהדרים בטהרנות של ערכים וחוקים שאינם מתאימים לסיטואציות של מלחמת טרור. עם הצילומים של הפלשתנאי מ 'שוברים שתיקה' חייב היה דובר צה"ל להתעמת, לא המפקדים הקרביים.

אם נקבל גנויים מהתקשורת העולמית לא נורא, אנו מקבלים גנויים גם כאשר אנו מתנהגים כמלאכים.

כדאי להגיד כמה מילים על התפישה שלנו כאן (ובכלל במערב) בנושא טרור. טרור אינו אלא טקטיקה של לחימה.במערב העלו את הטרור לרמה מיתולוגית העומדת בפני עצמה וכך גורמים להאדרת ההצלחה של הטרור. במערב תופשים את הטרור כדבר בלתי מוסרי.

האמנם? האם להרוג אנשים בדרך הטרור זה דבר בזוי, אך להרוג אנשים בפצצת מטוס זה מוסרי? יש אנשים שטוענים כי להרוג אזרחים בפיגוע טרור זה שונה מלהרוג חיילים בשדה הקרב, אך העובדה היא שמלחמות (בייחוד בשנים האחרונות) אינן מבדילות בין אזרחים לחיילים. בסופו של דבר מטרת המלחמה היא להכניע את העם, אם על-ידי שבירת כוחו הצבאי ואם על-ידי שבירת רוחו. אין הבדל.

למעשה הטרור זו דרך לחימה כמו כל דרכי הלחימה האחרות. עם זאת אין להבין מכך שאני תומך במטרות הלחימה של הטרור המוסלמי. ערכי המערב בהחלט מתאימים לי יותר מהחתירה לדיקטטורה דתית של חליפות הנשלטת על-ידי חוקי השריעה, ומעל לכל חיי וחיי הקרובים לי חשובים לי. עלינו להתנהל בהיגיון ולהכיר במציאות. לחימה, כל לחימה, אינה יכולה להיות 'הומנית'. כל שיטות הלחימה מכוונות להרוג ולהכניע את האויב.

דרך הומנית

אולי הבדל הוא שלוחמת טרור מביאה את מוראות המלחמה קרוב יותר לאותם אנשים שמעולם לא היו צריכים להשתתף בקרב ולכן הם מזדעזעים.

אין הבדל בין סוגי לחימה השונים גם מהצד הנפגע. מוות בטרור אינו שונה ממוות בפגז מרגמה או פצצת מטוס. הטייס שמשליך פצצה והורס בית על יושביו, אינו טוב יותר ממתאבד טרוריסט המפוצץ עצמו בשוק הומה אדם. למעשה מבחינה אחת הטרוריסט טוב יותר, כי הוא מקריב עצמו למען המטרה, בעוד הטייס חוזר לשקם המהודר ושותה קפה.

הצבא היחיד שמסכן את חייליו במטרה למנוע אבדות אצל האויב בכלל ואזרחי האויב בפרט, הוא הצבא הישראלי. לדעתי הוא שוגה קשות. הרווח המפוקפק הזמני של עיתונות טובה והרגשה טובה של מוסריות נעלה, קטן בהרבה מהנזק שהתנהגות כזו גורמת. האמריקנים, הרוסים וכל השאר אינם מהססים להפציץ ולהרוג אזרחים.

התנהגות השומרת על חיי האויב אינה מוסרית כפי שנוהגים להציגה, מוסרי הרבה יותר לסיים מלחמה בצורה מהירה כך שהאבדות בשני הצדדים תהיינה מינימליות. הארכת המלחמה פוגעת בשני הצדדים וגורמת סבל הן לאוכלוסייה המנצחת והן למפסידה. עד כמה שזה נשמע אכזרי, הפעלת כוח מירבי שיגרום לסיום מהיר של הלחימה היא הדרך ההומנית ביותר.

לדוגמה, מדיניות ארה"ב תחת הנשיא אובמה גרמה להתמשכות המלחמה בסוריה לשש שנים עקובות מדם. התנהגות כזו חייבת להישפט תחת הכותרת של פשעי מלחמה ולא להיות מתאימה לפרס נובל לשלום.

שמירה על חיי האויב גורמת להארכת המלחמה מהסיבות הבאות:

1. האויב פחות מורתע. דבר הפוגע ביכולת לסיים את הלחימה ובנוסף פוגע בהרתעה שיכולה לגרום להקדמת סבב שני ללחימה.

2. לאויב יש עתודות לחימה רבות יותר כי העורף האזרחי תומך בלוחמים.
יותר חיילים של הצבא נפגעים.

השימוש בטקטיקות של הגנה (ראה כיפת ברזל) מאריך את משך הלחימה. בשנים הראשונות של
המדינה טקטיקת הלחימה הייתה תמיד התקפית. חייבים לחזור לטקטיקה זו כדי לנצח במהירות הרבה ביותר.

חייבים לשקול בהיגיון את המציאות ולא לרומם את שיטת הלחימה של טרור למשהו דמוני. חשיבה כזו מביאה לפחד ורק מעצימה את הנזקים של שיטת הלחימה שנקראת 'טרור' שמטרתה לשבור את רוחו של האויב. מטרה של כל שיטות הלחימה בעבר ובהווה.

ניצחון במלחמה אינו מושג בדרך כלל על-ידי חיסול כל הלוחמים של האויב, אלא על-ידי שבירת רוחו כך שיגיע למסקנה שאינו יכול לנצח ואז הוא נכנע.

במלחמה לא נלחמים רק בחיילי האויב אלא גם באזרחיו. לחימת טרור מכוונת בעיקר מול האזרחים, אך גם הפצצות ממטוסים, וטיווח תותחים וטילים פוגעים באזרחים ישירות או לפחות פגיעה מורלית. בכך יש למוסלמים יתרון על המערב, כי הבטן הרכה של המערב הוא דעת הקהל. במערב כושר העמידה של האזרחים חשוב לא פחות מהיכולת לפגוע במחבל או אפילו במניעת פיגוע. הוא חשוב הרבה יותר מהנזק והנפגעים שטרוריסט מתאבד יכול לגרום.

חולשה נוספת

בטן רכה נוספת של המערב היא התשתית שנבנתה עבור שידרוג אורח החיים של האזרחים. כמו דרכי תחבורה ואמצעי תחבורה, ובעיקר תשתיות חשמל ומים.

התקשורת בכל צורות המדיה, היא חוליה חלשה נוספת. הטיה שלה בכל מיני צורות, יכולה לגרום לשבירת רוחו של העם בגלל ההשפעה הגדולה שלה על מה שאנו חושבים ומרגישים. יש לשנות את כללי המדיה התקשורתית כדי להגן עלינו גם אם הדבר פוגע בערכים כמו 'הזכות של האזרח לדעת' או 'חופש הדיבור'. הערך של שמירת החיים גובר. צריך לשקול אם הערך של זכותו של אזרח לחיות חייו בביטחון ללא פחד, לא גובר אפילו על ערכי זכויות אדם שאינו אזרח. נוחות התנועה החופשית של פלשתנאים למשל, אינה יכולה לגבור על זכותנו לחיות בביטחון.

חוקים שנחקקו בדמוקרטיות המערביות כדי להקל על חיי התושבים, מנוצלים אף הם נגד האוכלוסייה במערב. במלחמה, ואנו בהחלט במלחמת ציביליזציות, חייבים לחקוק חוקים שאמנם מקשים על חיי האוכלוסייה אך שומרים עליה מפני שימוש זדוני.

רק מדינות חזקות שהאויבים שלהן מורתעים יכולות להרשות לעצמן 'לעשות אהבה ולא מלחמה'. מטרת המלחמה היא לגרום לאויב להיות מורתע ולכך חייבים לכוון את טקטיקות הלחימה. בינתיים נראה שאנו במערב מפסידים במלחמת ההרתעה הזו.

במלחמת הציווילזציות המתנהלת היום חייבים להישמר מאזרחים המרגישים עצמם כחלק מצוויליזציה עוינת. חלק נכבד מהאזרחים הערבים בישראל מגדירים עצמם כחלק מהתרבות המוסלמית הנלחמת בנו. לכן חברי הכנסת הערבים מתחרים על קולו של האזרח הערבי על-ידי הקצנה של מלחמתם ביהודים ובישראל. הבעיה אינה בחברי הכנסת אלא באווירה של דעת הקהל הבוחרת בהם.

חייבים לעודד את אותו חלק באוכלוסייה הערבית שמוכן להיות אזרח שווה זכויות וחובות בישראל, להגן עליו מאותו חלק המגדיר עצמו אויב (פלשתיני) ולנקוט צעדים נגד אוכלוסייה עויינת. בעיקר צעדים חינוכיים אך גם צעדי ענישה אם צריך.

אין אני חושב שנכון למנוע את ייצוגם בכנסת (ובשאר מוקדי החלטה). הם עדיין אזרחים של המדינה וזכאים לכל הזכויות של אזרח יהודי במדינה, בתנאי שימלאו גם את החובות ובתנאי שלא יעזרו לאויבנו.