זרמי המעמקים הדלוחים של עולם העיתונות הישראלי וקשריו לעולם העסקי והעולם הפוליטי, נחשפו באחרונה בפני הציבור הישראלי באופן כמעט בלתי אמצעי במסגרת חקירת החשדות נגד מו"ל
ידיעות אחרונות, נוני
מוזס, ונגד ראש הממשלה,
בנימין נתניהו. במסגרת פרשה זו (תיק 2000), שוב צצות ועולות הטענות לניצול עיתונאים ולהטעיית קוראים לשם השגת מטרות פוליטיות, עסקיות או אישיות.
עד היום, היה ברור לכל מי שעיניו בראשו ש
עיתון ישראל היום תומך באופן בלתי מסויג בליכוד בכלל ובנתניהו בפרט, ושעיתון ידיעות אחרונות מתנגד לו באופן נחרץ ותומך באישים אחרים ובהם:
אהוד אולמרט בזמנו,
יאיר לפיד ו
נפתלי בנט. דא-עקא, הגורמים העסקיים העומדים מאחורי עיתון אלה הכחישו נמרצות מעורבותם באג'נדות זרות, זולת עשיית עיתונות טובה. החידוש במקרה של הקלטות מפגישות מוזס ונתניהו הוא האקדח המעשן שמוכיח אמצעי הסחיטה באיומים שהפעיל מוזס נגד נתניהו, וכן את מנגנון הטעיית הקוראים והצגת תעמולה במסווה של עיתונות.
אך מי שקצת מכיר את ההיסטוריה של עולם העיתונות הישראלי נחשף בעבר לפחות למקרה אחד, שבו אחד מהשותפים העסקיים הודה במעורבותו בהקמת עיתון ממניעים של רצון לחיסול חשבונות. היה זה
אבי טיומקין, אחד ממקורביהם של
אהרן דוברת ו
יצחק שרם, מנהלי קונצרן כלל, שהיה הגוף הכלכלי החזק ביותר בישראל, אף יותר מהבנקים, בתקופה של סוף שנות ה-80' ותחילת שנות ה-90' של המאה הקודמת. העיתונאי
יואב יצחק, הבעלים של News1 כיום, פרסם אז שורה של תחקירים נגד דוברת, שרם וגם נגד טיומקין בעיתון מעריב. תחקירים אלה הובילו לחרם מודעות של הקונצרן על העיתון מעריב. בסופו של דבר, ולאחר מאבק שנמשך כשנתיים, הצליח דוברת לשדל את ידידו האישי, איל ההון רוברט מקסוול, להשלים את השתלטותו על מעריב, דבר שאילץ את יואב יצחק להתפטר מהעיתון. יצחק יצא למדבר וכתב את הספר "עגל הזהב". הוא דחה הצעה לקבל מאות אלפי דולרים תמורת גניזת הספר, שחשף פרקים נוספים בפרשה החמורה. זמן קצר לאחר מכן "שוחררו" דוברת ושרם מקונצרן כלל.
גם לאחר מכן עמדו דוברת ושרם בדרכו של יצחק. זמן קצר לאחר שהצטרף לגלובס, ולאחר שהזהירו קודם לכן את מו"ל גלובס חיים בר-און לבל יאפשר הצטרפותו, הם מימשו את איומיהם והקימו את העיתון הכלכלי טלגרף, שהתחרה בעיתון גלובס שבו כתב יצחק. אחד מבעלי המניות הגדולים בעיתון טלגרף היה טיומקין, והוא גם כיהן כיו"ר העיתון לאחר פרישת דוברת. בראיון לידיעות אחרונות שהתקיים בסוף שנות ה-90' אמר: "הרעיון של עיתון טלגרף נולד אצל דוברת, בין היתר על-רקע מאבקו בגלובס ובעיתונאי יואב יצחק. חשבתי שזה רעיון טוב והבאתי משקיעים", אמר. יצחק המשיך במאבקו גם לאחר מכן. שנים מספר לאחר מכן הוציא ספר נוסף: "
מחלקה ראשונה", ובו פרקים נוספים באותה פרשה.
אם כן, כבר בסוף שנות ה-90' היה ברור שישנם מו"לים שעושים שימוש פסול ומושחת בעיתונים שלהם.
גיא רולניק, סגנו של מו"ל הארץ
עמוס שוקן, ומייסד העיתון דה-מארקר, הצביע על הנקודה הזאת, של השחתת העיתונות באמצעות הכנסת אינטרסים זרים לעולמה:
"מדוע בעצם להגיש תביעת דיבה? אם אתה מספיק עשיר, פתוחה בפניך דרך טובה יותר להתמודד עם עיתונות חוקרת או לא אוהדת: אתה מגייס 20 מיליון דולר, ופותח לך עיתון משלך עם עיתונאים משלך. עיתון בשליטתך הוא אולי מכשיר ההרתעה האולטימטיבי. הוא נותן לך כוח, השפעה והרתעה - יותר מכל עסק אחר....
"כמובן שאיש אינו נאיבי, ורוב הקוראים מניחים שחלק מהמו"לים עושים שימוש פסול בעיתון שלהם. אבל כאשר הדברים נאמרים בצורה כה נחרצת וגלויה, נדמה לנו שכדאי להתעכב עליהם, לחשוב עליהם ולהיזכר בהם, כל אימת שאנחנו מתבשרים על יוזמות ועסקות בענף התקשורת, ואולי גם כל בוקר כאשר אנחנו פותחים את העיתון".
האם מאז 24 בנובמבר 1998, מועד פרסום דברים אלה קהל הקוראים למד משהו? האם באמת איש לא היה נאיבי? ספק גדול. אולי עכשיו, לנוכח פרשה 2000, באמת איש לא יישאר נאיבי ורבים יתחילו קריאה ביקורתית יותר בעיתונים.
