יש להסדיר מעמד העיתונאים והעיתונות בחוק

מקצוע העיתונות כמו-גם הגדרת מעמדם החוקי של העיתונאים הינו מן המקצועות החופשיים הבודדים, כמו-גם מן העיסוקים ומשלוחי-היד הבודדים, שטרם הוגדרו מפורשות - פרטנית ודווקנית - בחוק וטרם הוטלה חובת רישוי חוקית המסדירה מעמדם, מבחינה חוקית, על כל מי העוסקים במקצוע העיתונות. בעוד שמקצועות חופשיים דוגמת ראיית-חשבון, שמאות מקרקעין, עריכת-דין, אדריכלות, רפואה ועוד, הוגדרו בחוקים דווקנים ופרטניים, הרי מקצוע העיתונות לא הוגדר ולא הוסדר - מעולם - מבחינה חוקית ולא נקבעה חובת רישוי והשגת רישיון, על מי המבקש לעסוק בעבודה עיתונאית, קודם שמתחיל הוא לעסוק בעבודתו העיתונאית.

למעשה, יכול כל אדם להגדיר עצמו כ"עיתונאי" ואיש - לרבות רשויות החוק ואכיפתו אינם יכולים ורשאים למנוע ממנו העיסוק במקצוע העיתונות. הדבר אינו נובע בהכרח, מקיומו של חוק יסוד: חופש העיסוק, הקובע, כי כל אזרח או תושב של המדינה זכאי לעסוק בכל עיסוק, מקצוע או משלח יד וכי אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו. הדבר נובע מכך שתחום העיתונות ורישוי העיתונאים לא הוסדר בחוק מפורש.

הפרסומים האחרונים בדבר המגעים שהתקיימו בין ראש הממשלה, בנימין (ביבי) נתניהו, בהיותו ראש-ממשלה מכהן, לבין הבעלים והעורך הראשי של ידיעות אחרונות, בדבר עסקות, לכאורה, שיש בהם משום פגיעה באמון ובאינטרס הציבור, מעלים מחדש הצעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, בדבר החלת המשפט הציבורי על העיתונות, כך שנראה בעיתון גוף דו-מהותי, הגם שהוא או מניותיו מוחזקות בידיים פרטיות.

פרופ' אהרן ברק דן, באחד מספריו המרובים, במסורת של חופש הביטוי ובעיותיה. ממש כמו שגופים פרטיים לכאורה, דוגמת חברת החשמל או מפעל הפיס מוכרים ומוגדרים, בפסיקת בתי-המשפט, כגופים דו-מהותיים, כך יש לנהוג - לדברי ברק - גם באשר לעיתונים המוחזקים בידיים פרטיות. עיתון פרטי עשוי להיתפס כגוף דו-מהותי מאחר שמצד אחד, הוא גוף שהמשפט הפרטי חל עליו. מצד שני הוא ממלא תפקיד ציבורי על-ידי הובלת השיח הציבורי. אומנם עיתון איננו עושה שימוש - כמו התקשורת האלקטרונית - בגלי אתר שהם רכוש הציבור. אך העיתון שולט על במת הדיבור מהחשובות ביותר במשטר הדמוקרטי.

בספרות המשפטית המקצועית נמתחה ביקורת על הצעתו-גישתו זו של פרופ' אהרן ברק. לטענתו של ברק קיימת בעיה הקרויה: "כשל שוק חוקתי": למרות שבאופן עקרוני, הרי כל אחד ואחד, יכול לרכוש לעצמו במה זו, הרי רק מעטים רוכשים עיתון לעצמם. לכן, קיימת ריכוזיות של שליטה בבמה זו של עיתונות פרטית. בשל כך, יש להחיל - לטענת ברק - על העיתון עקרונות יסוד של המשפט הציבורי, כדי למנוע השתלטות בלתי ראויה על הבמה הציבורית.

הביקורת להצעתו זו של פרופ' אהרן ברק היא, יש להבחין בין אמצעי תקשורת יחיד לבין כלל אמצעי התקשורת. הרעיון של ברק מרמז על האפשרות לכפות עליהם להיות "אוביקטיביים" דרך פרסום עמדות אוביקטיביות רבות וכך יבוטל הייחוד והפלורליזם המאפיין דמוקרטיה, כך שטובת הציבור תיפגע.

מבקרי גישתו זו של פרופ' אהרן ברק טוענים עוד, כי אימוץ ההצעה כרוך בחוסר כבוד ובאי-הגינות כלפי הבעלים והמנהלים של אמצעי התקשורת השונים, שבחרו בהשקעה קניינית, בעיסוק ואף בדרך חיים, על-פי הנחת יסוד שמדובר בקניין פרטי ובעיסוק חופשי. עוד נטען, כי מדובר בכפיית דרך עבודה חדשה העלולה לגרור התפטרות של עיתונאים שיתורו אחר חופש הביטוי שהוא לב מקצועם. לכן, סיכון כזה, על-רקע מיעוט העיתונים וריכוז השליטה בתקשורת בידיים ספורות, מהווה איום על הדמוקרטיה הישראלית, ומעשה חסר אחריות.

עוד נטען, כי בחברה המכבדת בני-אדם, יש להעדיף דווקא סוג הנורמות המתקבלות בהסכמה ומבוססות על אוטונומיה אישית ומקצועית. הועלה גם חשש מפני צנזורה שיפוטית. תפקיד העיתונות הינו גם לבקר, ללא מורא וללא משוא פנים, הרשות השופטת. תפקוד זה יפגע - כך נטען - אם העיתונות תהיה נתונה לפיקוח שיפוטי הדוק.

בכל הכבוד הראוי לביקורת האקדמית הנמתחת על הצעתו הנכונה וההולמת תקופה זו של פרופ' אהרן ברק להחיל עקרונות המשפט הציבורי על העיתונות, בדרך של קביעה כי עיתון פרטי הינו גוף דו-מהותי, איש לא ציפה שבעלי השליטה בעיתונים פרטיים והעיתונאים עצמם, הם ההם שיאיימו על חופש הביטוי, כפי שאירע לאחרונה בפרשת נתניהו-מוזס. לכן, במצב דברים זה, הרי אין כל מנוס, אלא להחיל עקרונות המשפט הציבורי על העיתונות. זאת ועוד. כפי שעובד בנק מוגדר כ"עובד ציבור", כדי להחיל עליו נורמות פליליות, דוגמת ביצוע עבירת שוחד, יש להחיל הגדרה זו על בעלי עיתונים פרטיים ובעלי שליטה בחברות המקנות שליטה בעיתונים פרטיים. מעבר ובנוסף לכך. יש לחוקק ובמהירות האפשרות - חוק עיתונות שיסדיר רישוי מקצוע העיתונות. חוק זה יחיל גם נורמות עונשיות-פליליות על עיתונים ועיתונאים. החוק יקים מערכת אתיקה ומוסדות אתיקה, כולל בית דין למשמעת ובית-דין לערעורים עליו, מכוח הוראות חוק מפורשות ולא על דרך הסכמה וולנטרית, כפי שפועלת כיום, מועצת העיתונות ומערכת האתיקה הקיימת לצידה.