חקירות מוזס-ביבי לאחרונה הזכירו לי כמה עובדות שלמדתי בקריירה הקצרה שהייתה לי ככתב ברשות השידור.
בשנת 2004 כאשר הייתי כתב ברשת ב', הצטרפתי כמה פעמים לעמיתיי באותה תקופה -
יואב קרקובסקי, יאיר וינרב ואחרים לבית הקפה ביום שישי לאחר סיום העבודה ושמעתי מהם על שיטות העבודה של כתבים (בכל אמצעי התקשורת) מול הפוליטיקאים: הפוליטיקאי נותן מידע חדשותי בלעדי, והכתב נותן חשיפה אוהדת.
אכן תהיתי עד אז, כיצד ייתכן, שלאחר אירוע כלשהו מצוטט חבר כנסת מסוים ולא אחר. הרי בכל זמן נתון יש לכל אחד מ 120 הח"כים מה להגיד. מסתבר, שכאשר למשל במהדורת החדשות נאמר כי "ח"כ XXX טוען כי האירוע אירע בגלל מחדלי הממשלה..." בחירת הציטוט דווקא מאותו פוליטיקאי נובעת מעסקת חליפין שנעשתה בין הכתב המדווח לח"כ. כתמורה לציטוט המכובד חשף המצטט לכתב סוד שמדווח בידיעה אחרת (וחשיפתו לעיתים אסורה ע"פ חוק). המיטיבים להשתמש בשיטה הם מי שהגיעו לפוליטיקה מרקע עיתונאי (למשל
יוסי שריד ז"ל בעבר ורבים אחרים בעבר ובהווה).
המשמעות התקשורתית-ציבורית חמורה. הרי הלחם והחמאה של העיתונאים הוא להשמיץ נבחרי ציבור. אולם, דווקא המדליפים הסדרתיים (שעודף יושר אינו בהכרח המאפיין הבולט שלהם) יהיו מוגנים מביקורת. הרי העיתונאים לא ירצו לאבד מקור מידע חשוב. הקורבנות הנוחים עבור העיתונאים הם דווקא אנשי אידאולוגיה ישרים ובעלי עקרונות, שלא ידליפו מה שהם לא אמורים לגלות על-פי חוק או על-פי המוסר והמצפון. תדמיתם בתקשורת תהיה פועל יוצא של ההתקפות נגדם ולא של עקרונותיהם.
שיחה סגורה
בהמשך, עבדתי גם כתחקירן בערוץ 1 בתוכנית "גילוי נאות" של חנן עזרן ז"ל, שעסקה בביקורת התקשורת. חנן ביקש שנעלה רעיונות לאייטמים, ואני (לאחר שעד אז קיבל את כל הרעיונות שהעליתי), הצעתי לחשוף את שיטת העבודה של העיתונאים מול נבחרי הציבור.
חנן, שהיה בעברו כתב פוליטי, לא התלהב מהרעיון: "ככה זה עובד" הוא אמר. "זה מה שיש לכתבים לתת להם (לפוליטיקאים). אז מה הם ייתנו להם?" תשובה לא הייתה לי, ובזה נגמר האייטם. שאלות דומות ניתן היה לשאול כמובן גם על כל סיטואציה בלתי חוקית או מוסרית אחרת. למשל "איך יממן כל מי שרוצה לייצג ציבור את הקמפיין היקר לפריימריז, אם לא בעזרת בעלי הון? ואיך יחזיר להם אח"כ אם לא בעזרת סיוע רגולטורי כלשהו?"
כך, אגב, פועלת השיטה לא רק מול פוליטיקאים, אלא גם מול פקידים בכירים, קציני צבא ומשטרה. אצל האחרונים, היו גם כאלה שהגיעו למשרדי
קול ישראל מדי פעם, לשיחה סגורה עם הכתב לענייני משטרה. הסיקור שקיבלו המדליפים לקראת התמודדויות על תפקידים בכירים במשטרה כנראה שלא הפריעה להם להיבחר.
סביר להניח, שקציני המשטרה החוקרים את ראש הממשלה או האחראיים עליהם ודאי מכירים את הנוהג של קח ותן מול העיתונאים. אולי גם הם התנסו בכך מתישהו באופן אישי (הדלפות מחומר חקירה אינן דבר מאוד נדיר).
אכן אפשר לטעון שסיקור תקשורתי חיובי שווה כסף - והרבה. גם מידע חדשותי שווה כסף וכך גם קשרים עם בעלי עסקים (במקרה של הפרסומים האחרונים - הקשר המיוחס לרה"מ עם
שלדון אדלסון). אפשר להודיע על התחלת התייחסות לעסקות הכוללות סיקור חיובי על-ידי עיתונאים כאל שוחד (בתנאי שאכיפה כזאת לא תהיה רק או בעיקר נגד נבחרי ציבור שאינם שמאלנים...). אלא שלא ייתכן שלפני שמודיעים על שינוי כללי המשחק תתחיל אכיפה - על-ידי ובעידוד של מי שנוהגים כך בעצמם, רק כנשק לחיסול פוליטי והפיכת שלטון שנבחר בצורה דמוקרטית.
מה שכן יש לחקור, הוא מי שלח את החוקרים ומאיזה מניע, והאם משטרת ישראל אמורה לפעול להחלפת השלטון בישראל - אפשרות שאין מסוכן ממנה לדמוקרטיה.
