איך הוא יוכל לעבוד עם האנשים הללו כדי למשול? - זו השאלה המרכזית שמותיר נאום ההשבעה של דונלד טראמפ לדעתו של מארק לנדלר, במאמר המתפרסם (21.1.17) בניו-יורק טיימס. "האנשים הללו" - הממסד של וושינגטון, השירות הציבורי שאותו טראמפ אינו יכול להחליף בנאמניו.

בנאום ההשבעה היו שני מוטיבים מרכזיים: החזרת וושינגטון לידי העם האמריקני ומתן עדיפות לארה"ב ביחסיה עם העולם. המוטיב הראשון כלל התקפה חריפה על הממשל, כאשר טראמפ טען שאנשיו דאגו רק לעצמם והזניחו את העם. במקום להעביר מסרים של אחדות, כותב לנדלר, הוא צייר את הדרג הפוליטי והפקידותי כמושחת וחסר אמונה. לפי טראמפ, זה "אנחנו" (הציבור) נגד "הם" (הממסד).

נשיאים קודמים הבטיחו לשנות את ארה"ב, ועד מהרה גילו שעליהם לעשות זאת יחד עם הממשל. טראמפ הוא הראשון המכריז שבכוונתו לעשות זאת נגד הממשל, כולל נגד חברי מפלגתו-שלו - שממילא רובם לא ממש אוהדים אותו - ובנאומו פשוט התעלם מהם. ואין פלא: דעותיו על סחר, מדיניות חוץ ותפקידו של הממשל שונות בתכלית מאלו של המפלגה הרפובליקנית.

טראמפ הציג את עצמו בנאומו כעוסק עסקות, לא כאידיאולוג; צריך עדיין לראות האם ימשיך את ההצגה הפופוליסטית שלו, שהחלה בקמפיין והגיעה לשיאה בנאום ההשבעה. מצד שני, מדגיש לנדלר, טראמפ מינה לשרים אישים החולקים עליו בנושאים חשובים כמו כניסת מוסלמים לארה"ב ועינוי חשודים בטרור. טראמפ כבר הוכיח שהוא יכול לשנות את דעותיו בנושאים מרכזיים: הוא לא הזכיר בנאומו את בניית החומה בגבול מקסיקו ואת ביטולה המוחלטת של תוכנית אובמה-קר.

הייתה עוד נקודה חשובה בהשבעה, וליתר דיוק - נקודה שנעדרה ממנה. טראמפ נמנע ממילות השבח המקובלות: הוא לא לחץ את ידה של הילרי קלינטון, ולברק אובמה הודה רק על הסיוע במעבר - ואז תיאר בצבעים קודרים את ארה"ב שהוא מותיר אחריו. זו הייתה דוגמה בולטת, אולי הבולטת ביותר, להימנעותו של טראמפ מתקינות פוליטית ומצורת הדיבור המקובלת.