המתקרנפים

לאחרונה הציבור הישראלי השפוי חווה ועד לריקבון שלטוני הזועק לשמיים והעובר כול גבול אתי שלטוני ואישי מאז קום המדינה. נכון, בשלהי שלטון הארוך של מפא"י עד 1977 היו תופעות שחיטות וריקבון כתוצאה מאריכות השלטון של כ-30 שנה אך, המנהיגים היו צנועים ופשוטי דרך ולא מנכרי עיניים. הנפילה הייתה כשהמפלגה עיוורה את עצמה וחשבה שלמפלגה יש מדינה. כעת, להבדיל אחרי כ-30 שנות שלטון של הליכוד, המנהיג, ראש המפלגה, רה"מ עיוור את עצמו וחושב שהמדינה זה הוא! לא רואה אף אחד ממטר!.

החמור ביותר, שלהקת המתקרנפים השתכללה וממצאים חוקים מדי יום כדי לשמר את הסטאטוס שהמדינה זה הם. אלה הם נבחרי ציבור צרי מוח המייצגים את האספסוף צרי מוח מלפני שבועיים ברחוב קפלן בתל אביב שקראו למוות לרמטכ"ל. הם מייצגים את הפרזיטים השורפים את פחי אשפה בירושלים ואת ירושלים וכופים את עצמם על הציבור השפוי, הלומד, העובד, המשרת את המדינה ומוכן להקריב את עצמו וזאת כאבסורד מול אלה שרוצים להחזיר אותו בתשובה כדי להגדיל את מעגל שודדי הקופה הציבורית.

המתקרנפים ומלחכי פנכה, ראיתי אותם השבוע מקבלים את רועה צאן שלהם ומחזקים אותו בהתנהלותו הנלוזה. תיאטרון האבסורד ממש! אין אחד שיקום ויגיד לביבי שהגזמת! בכך היו עושים לו טובה גדולה ואולי היה מתעשת. אבל, אין אחד!

השרלטנות, ההתקרנפות, שרירות הלב והחמדנות השתכללו עם השנים. התופעות הקלוקלות שפשו בחברה ובתרבות שלנו קיבלו זריקת מרץ מאנשים כוחניים שעלו לארץ מארצות המתמחות בפיתוח ובטיפוח ערכים ירודים אלה. התופעות הללו אף נישאו בעזרת רוח גבית על כפי אנשי דת קיצוניים, דוגמטיים ועיוורים לאמת, לצדק ולעוולות ציבוריות. למרבה הצער, אלה ואלה השפיעו לרעה על דור חדש של ישראלים צברים שצמחו על ברכי התרבות המערבית האוניברסאלית ועל רֵעוּת ואחוות לוחמים צה"לית.

כך התמלאה ארצנו הקטנה בפוליטיקאים ובאנשי ציבור, ממשל ומינהל ציבורי, שבצחצוחי לשון מאחזים את עיני העם וחלקם אף מקשקשים את עצמם לדעת. טובתם האישית קודמת לטובת הציבור ושולחיהם, והקוּפה הציבורית היא כר נרחב מבחינתם להעשרת ביתם. חלקם דואגים להישרדותם בכיסאם משום שבחוץ קר מדי עבורם ועבור כישוריהם השנויים במחלוקת, וחלקם מסיחים את הדעת בבִרבורי סרק אינסופיים המטשטשים את עובדת היותם קטני כישורים ראויים ומועטי הבנה. נבחרי ציבור מתנהגים כאחרון השיילוקים בגולה, וגונבים כספי ציבור בהיקף שהיה יכול להוריד את מפלס העוני בישראל באופן משמעותי, ובכירים במינהל הציבורי עוקפים מכרזים ותקנונים וזוכים בתפקידים שמסדרים להם חבריהם כשבאמתחתם כישורים דלים בלבד. והנורא מכל הוא, שבלשון מושחזת ובגלגולי עיניים הם משטים בציבור ומקבלים פעם אחר פעם את אמון שולחיהם אף שהם מלקים את שולחיהם בשוטים.

לצערי, גם כשנמצאים כבר הצדיקים בסדום שאינם שולחים ידם אל הקופה הציבורית - הרי שמעט שבמעט מהם מוכנים לסכן את ישבנם לטובת מלחמת צדק ציבורית, וליציאה כנגד התופעות האנטי-מוסריות שלקו בהן חבריהם. כן, נראה שכדי שהמדינה תונהג בידי אנשים מתאימים וראויים - הגיע הזמן להנהיג בישראל, בדומה לנעשה בארצות הברית, הליך של שימוע לנבחרי ציבור שחרגו מדרך הישר, בשעה שהם חושקים בתפקיד רם או במשרה נחשבת ולפני שהם מקבלים על עצמם תפקיד ממלכתי שיש בו עוצמה ודורש רגישות מוגברת.

ולבסוף ביבי. פגשתי אותו ב-1988 אצל מישה ארנס. לקח לי כ-5 דקות לעמוד על אישיות של אדם שלא הכרתיו קודם לכן. הבחנתי בפלברה כפי שאומרים זאת בשפת הרחוב, מלא סיסמאות ריקות מתוכן, אני ואפסי בלט אצלו בעיקר בשפת הגוף. לימים פגשתי בו עוד פעם פעמיים ואכן הבחנתי התחזקה. משנתו הינה בעיקר אני וביבי. באותם הפגישות הבנתי שהאדם לא מכין את עצמו כראוי והשיקול דעת שלא לא מתאים למנהיג ולרה"מ ככלל. הוא אינו אדם עם חזון לאומה ולעמו, אלא לחזונו הוא, חזון אישי לביבי. הוא מהווה דוגמה רעה מאוד לאתיקה ונורמות מוסריות לעמו ולדור העתיד. הוא דוגמה רעה לאדם באשר הוא אדם. אני מסוקרן לפגוש אותו בארבע עיניים ושיסתור את מה שכתבתי לעיל ובהזדמנות אף לשאול אותו עוד שאלות נוקבות באשר לאתיקה אישית, מוסר אישי להתנהלות אדם באשר הוא אדם ואיך מנהיג צריך לתת דוגמה אישית לעמו ולחברה ישראלית כמנהיג הדור. האם שלטון בכול מחיר?!