20 לינואר, 2009. לכאורה יום היסטורי חשוב מאין כמותו בתאריכון האמריקני. נשיא חדש, צעיר ונמרץ, מלא כריזמה עטופה בדמותו של איש שחור שבא מהשכונות הדרומיות של שיקאגו מושבע, מול קהל שהתאסף במספרים חסרי תקדים.
חסר ניסיון מדיני או תעסוקתי מרשים הוא סחף אחריו קהלים עצומים לניצחון מזהיר בקלפיו. אובמה לא התחרה מול חוטבי עצים ושואבי מים אלא מול ענקי הדור בזמנו. בתחילה, ניגף את
הילרי קלינטון שהייתה מועדפת על הממסד וחשבה שזה ניצחון בטוח.
קלינטון, סנטורית מניו-יורק, פופולרית ומיוחסת, רכבה על גלי אהדה מרשימים. בעלת ניסיון רב וממשיכה טיבעית של בעלה, הנשיא
ביל קלינטון שהיה מהנערצים שבנשיאי ארה"ב בכל הזמנים. אפילו תחיבת סיגרים בחדר הסגלגל לא הפריעו לאמריקנים להעריץ אותו. אולם כל אלה לא עמדו לה, לקלינטון.
אח"כ הביס את גיבור מלחמת ויאטנם. האיש שכשהוצע לו להשתחרר מהשבי לפני חייליו בגלל פציעתו הקשה ובזכות אביו האדמירל, הוא ביכר את עינויי השבי על פני מנעמי החופש. הלא הוא ג'ון מקיין.
בכך ניתן לסכם את הישגיו של הנשיא היוצא,
ברק אובמה.
בצבא אמרו שכסג"ם, תקשור את עצמך לעץ ותוך 8 שנים אתה רס"ן, כך גם בארה"ב, נשיא לא ממש צריך לעשות יותר מידי כדי שהמעצמה הזאת תתקדם ותשיג שיאים חדשים. האומה האמריקנית מושתתת על יוזמה אישית, אחריות אישית ועל-ידי כוחות שוק קפיטליסטיים. תפקידו של הנשיא צריך להיות לדאוג שהממשלה לא תפריע למוטיבציה האנושית להתעלות על עצמה ולהניע את כלכלה מעלה. הכישלון של אובמה משול לאותו סג"ם שכשהשתחרר מהעץ גילה שזה לא ממש ככה ודרגות טר"ש מעטרות את שרוולו.
המזה"ת בוער, האיסלאם הקיצוני התגבר מאוד, אירופה שינתה את פניה ולעולם לא תהיה עוד כמקודם, רוסיה התעצמה על חשבון ארה"ב, סין הפכה לגורם מאיים, יפן מאויימת על-ידי
קוריאה הצפונית הבלתי ניתנת לריסון, לאירן תהיה פצצה, היא כבר עכשיו היא דוחה בהר המזומנים שאובמה הזרים אליה, הוסרו ממנה הסנקציות והיא גורפת לחיקה את רוב מדינות האיזור, מי בחרב ומי באינטרס הצר.
את בנות בריתה השליכה אמריקה אל מתחת לגלגלי האוטובוס. כך נעשה לאוקראינה, גרוזיה, ישראל, מצרים החילונית ומדינות רבות שהתאכזבו קשות מחוסר מנהיגותו של אובמה. כל אחת בתורה, בדיוק ברגע האמת קיבלה את "כתף אנטרטיקה" של אובמה.
בתחום הפנים, הביא אובמה להרס של מעמד הביניים והרחבה משמעותית של שכבת הנזקקים. עלות ההעסקה של עובדים הפכה לבלתי אפשרית לעסקים קטנים רבים ונטל המס שהמשיך לנסוק הפך עסקים לחסרי מוטיבציה להרוויח.
החוב הלאומי שצבר ממשל אובמה גבוה מכל החובות שצברו כל נשיאי ארה"ב מהעבר ועד אובמה, ביחד (!!) כ-47 מיליון אמריקנים חיים מבולי מזון ותמיכה כלכלית של הממשלה!
הפשיעה בכל ארה"ב הגיעה לשיאים חדשים כששיקגו, עירו של הנשיא מובילה עם כמעט 5,000 הרוגים בשנותיו של אובמה. המתחים הבין גזעיים בשיא שלא היה כאן מעולם. האלימות כנגד שוטרים נראית כבר דבר נורמלי.
קצרה היריעה מלהמשיך ולציין את ימי שילטונו של אובמה וסבלנותו של מי שהגיע עד הלום במאמר שלי תפקע עוד רגע. בכל זאת, כשאני רוצה להיזכר בהישגו הגדול של אובמה, אני חוזר לתחילת דברי. הנשיא השחור הראשון בארה"ב. מדינה שהחטא הקדום שלה היה בניצול מחפיר של אנשים שחורים. החל בעבדות שהסתיימה ב1886 אחרי מלחמה עקובה מדם והמשך באפליה ממסדית מביישת שנמשכה עוד מאה שנה לאחר מכן.
למרות שאין בדמו של אובמה ולו רמז של די אן איי של צאצאי עבדים מארה"ב והוא בכלל נולד בהוואי החלומית ולא בשכונות המצוקה של שיקגו, בכל זאת אזקוף לזכותו את יומו הראשון כנשיא על שהצליח להראות למדוכאים ולחלכאים בחברה האמריקנית שחינוך טוב ולקיחת אחריות אישית יקברו כל גזען בדרכך לתהילה. אין להמעיט בכך.
מנקודת מבט ישראלית, קל להסחף אחר קונספירציות בדבר היותו מוסלמי אנטישמי שנשתל ע"י האחים המוסלמים כדי לבצע את זממם. אובמה בהחלט נתפס כאוהד האיסלאם ועויין לציונות אבל נטיית ליבי היא להאמין שבדרכו הוא פטריוט אמריקני שאוהב את ישראל אבל השקפת עולמו היא צרה מוגבלת לפרמטרים שמתווה
עיתון 'הארץ'. לעיתים נראה שהוא קורא את הגירסה האנגלית המאוד פופולרית של העיתון הקיצוני הזה וממנו שואב את תפיסת עולמו על הסכסוך הערבי ישראלי.
20 לינואר, 2017. אני רואה את הנשיא הכי קול שהיה לארה"ב, חושב על הפוטנציאל שהיה לו לעשות דברים נכון לפני 8 שנים ובעודו צועד לאיטו למסוק שיטיס אותו מוושינגטון לפי הנוהג הוותיק בארה"ב והנה אני במוחי מזרז את צעדיו, שילך כבר! שייתן לנו לקום מההריסות
