יום הפרטיות הבינלאומי, שצוין בסוף השבוע ברחבי העולם, ממחיש את העובדה שהחשש מאובדן שליטה על הפרטיות בשימוש במכשירים ניידים ובכלל ברשת הוא חשש גלובלי, שמטריד לא רק אותנו, בישראל.
מחקר שערכה רשות הסייבר הלאומית של ארצות הברית הראה ש-90% ממשתמשי האינטרנט האמריקניים מודאגים ממידת ההגנה על הפרטיות שלהם ברשת. 70% משוכנעים שחלק גדול מהמידע שהם מפרסמים ברשת מגיע למקומות שהם לא היו רוצים שיגיע אליהם. המצב חמור יותר כשמדובר ברשתות החברתיות: 90% השיבו שהם כלל לא נותנים אמון בפלטפורמות אלה שהן שומרות על המידע שלהם. ולא רק בארצות הברית: 9 מתוך 10 אזרחים באירופה חשים לא מוגנים בכל מה שקשור לפרטיות שלהם, בכל שימוש שהוא ברשת.
עוד נכתב בדוח של הרשות האמריקנית שמצב הפרטיות ב
ווטסאפ (WhatsApp) הוא חמור הרבה יותר, והתחושה היא שהאפליקציה לא מאובטחת כלל.
אחד התחומים הבעייתיים מבחינת ההגנה על הפרטיות, למרות המאמצים שחברות וגופינם שונים מנסים לעשות, הוא הצרכנות. הגידול בהיקף המכירות אונליין והזמינות הבלתי מוגבלת של טלפונים ניידים גורמות ללקוחות לשחרר מידע על עצמם, באופן לא מבוקר, בתמורה לשירותים שהם מקבלים או קונים.
עובדה זו מקבלת חיזוק במחקר שעשתה רשות הסייבר הלאומית של ארצות הברית, שמצאה שלקוחות הביעו דאגה אמיתית לגבי החשש לפגיעה בפרטיותם, והם מנסים להקטין את הנזקים עד כמה שהם יכולים. אחת הבעיות במאבק הזה הוא ששקיפות המידע מצד הגורמים ששואבים מהצרכנים את המידע הפרטי היא לא מספיק מלאה. זה בא לידי ביטוי בניסוחים עמומים בכוונה של תנאי הפרטיות והשימוש, ובסעיפים קטנים בטפסים שאנחנו נדרשים לאשר כדי להוריד אפליקציה כזו או אחרת.
לפעמים יש ל-Like מחיר
המאבק בפגיעה בפרטיות מתחלק לשני מישורים: האחד הוא המישור האישי. כל הגורמים שעוסקים בכך אומרים שהגיע הזמן שאנחנו, הגולשים, ניקח אחריות על המידע האישי שלנו ולא נפזר אותו לכל דורש, גם אם זה בתמורה למשהו שאנחנו רוצים. זה מתחיל במודעות לשמירת תמונות או מידע אישי בסמארטפון שלנו ועובר בשיתוף המידע באמצעות פלטפורמות פופולריות. כל אחד אוהב לקבל Like, אבל לפעמים יש לו מחיר.
פעילות נוספת שאנחנו, הגולשים, צריכים לעשות היא להשתמש בכלים, תוכנות ושירותים שמוצעים כיום בשוק להגנה על המידע שלנו.
איך מגנים על הילדים?
האוכלוסייה הפגיעה ביותר היא, כמובן, הילדים ובני הנוער. עד כמה שזה נשמע אירוני, אנחנו, ההורים, אחראים בולטים לחשיפת מידע מסוכן עליהם, כמובן מבלי שנתכוון לכך. רבים לא מפנימים שלאחר שהם מעלים תמונה של התינוק החמוד שלהם שזה עתה נולד, אין לאף אחד באמת שליטה מה יקרה איתה בעוד 10 שנים או אפילו מחר בבוקר. וזו רק דוגמה אחת.
כאן בא לידי ביטוי המישור השני של המאבק למען השמירה על הפרטיות: המישור של החקיקה והאכיפה. בישראל עדיין אין מספיק חוקים ואין מספיק אכיפה בנושא.
הצעת חוק שהונחה לפני ימים אחדים על שולחן הכנסת מבקשת להכניס סעיף בחוק הגנת הפרטיות, לפיו ילדים יוכלו לדרוש ממנהלי רשתות חברתיות להסיר מידע על-אודותיהם. על ההצעה חתומים 20 ח"כים מרחבי הקשת הפוליטית, בהובלתה של ח"כ ד"ר
יפעת שאשא-ביטון (כולנו), ויזם אותה
איגוד האינטרנט הישראלי.
אין ספק שזו יוזמה ברוכה, אולם שהיא מעלה את השאלה: אם החוק יעבור, מי ידאג לאכוף אותו?
זו לא הפעם הראשונה שבה הכנסת דנה בהגנה על הפרטיות, במיוחד של הילדים. החברה שהוזכרה הכי הרבה בדיון שהתקיים ביולי האחרון בנושא בוועדת המדע והטכנולוגיה הייתה פייסבוק (Facebook).
העיסוק בחברה זו מעלה את הרייטינג ומגביר את המודעות, אבל יש בעיה: פייסבוק, כמו
גוגל (Google) וענקיות רשת אחרות, היא לא חברה ישראלית. כל דיון באכיפת חוקים נגד חברות אלה גולש לתחומים משפטיים מורכבים ומסובכים שספק אם יש להם פתרון כיום. זה לא אומר שלא צריך להתמודד מולם, אבל במישור אחר - של הידברות והסברה.
מה ניתן לעשות? צריך לאכוף כמה שניתן. כל חברה שמבקשת מאיתנו מידע צריכה להיות בפיקוח חד יותר ואכיפה אגרסיבית מצד רשויות החוק, שיבדקו היטב מה היא עושה עם המידע שלנו. יש בארץ גוף מאוד יעיל - רמו"ט (ר"ת הרשות למשפט, טכנולוגיה ומידע במשרד המשפטים), שהוקם ב-2006 ובין תפקידיו נמצאת ההגנה על מידע אישי של האזרחים. חקיקה יותר מעמיקה והעמדת אמצעי אכיפה לרשות זו, לדוגמה, יכולים להתחיל תהליך של הרתעה. על אחת כמה וכמה כשחלק ניכר מההפרות של ההגנה על הפרטיות שלנו נעשות שלא
בתום לב, ולפעמים אף לצרכים לא חוקיים.
השורה התחתונה: ההגנה על הפרטיות לא מתחילה ונגמרת דווקא בפייסבוק או דומיה, אם כי כמובן שגם הן שחקן במגרש הזה. החוקים כיום בישראל, ובוודאי יחד עם אלה שעוד יתווספו, מספיקים כדי להתחיל לאכוף עבירות על פרטיות, כולל נגד ספקיות תשתיות תקשורת ישראליות, ובעיקר להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות.
