|
|
שקדיה [צילום: נתי שוחט/פלאש 90]
|
|
|
|
|
ראש השנה לאילנות, מועד מוזר משהו לחוג בו את החג. בשלהי החורף, הענפים מושלי שלכת, הפירות טרם חנטו, בקושי מוצאים שקדייה פורחת לרפואה. במצב זה אנו באים לשמוח בשמחתם של האילנות העגמומיים ולברכם בברכת חג. הבה ננסה להבין את משמעותו של היום.
היום בו חל ט"ו בשבט הוא תאריך בעל משמעות דתית-חקלאית שהתגבש בתקופת המשנה והתלמוד. במקרא אין ליום זה כל משמעות והוא אינו מועד כלל. לראשונה, מופיע תאריך זה במחלוקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל בהקשר למצוות התלויות בארץ: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו" (משנה, ראש השנה א, א').
יום זה נחשב כתאריך מעבר משנה לשנה מבחינת דיני שנות ערלה ודיני הפרשת תרומות ומעשרות מפירות האילן. הגורם לכך הוא שבאקלים הארץ-ישראלי ט"ו בשבט הוא נקודת מעבר מעיקר החורף וירידת הגשמים אל פריחת האביב.
מתקופת חז"ל ועד ימינו התגבשו מנהגים וטקסים שונים המבטאים את המשמעות החגיגית של יום זה; אי-אמירת תחנון בתפילה, פגרה מלימודים במוסדות החינוך, טיולים ונטיעות במרחבי הטבע. ט"ו בשבט הוא יום חולין שהפך לחג. הרבה מחוקרי ארץ ישראל (וילנאי ושמש) מביעים את דעתם על ט"ו בשבט כ"חג מתהווה", ומונים שלושה שלבים מבחינה היסטורית בתהליך התהוות החג.
בתקופת המשנה והתלמוד קבל היום משמעות דתית-חקלאית.
בימי הביניים התגבשו תכנים דתיים - איסור קביעת תענית ציבור ואמירת תחנון.
בתקופת המקובלים במאה ה-15 בצפת הוסיפו רעיונות סמליים כקביעת ט"ו בשבט כיום דין לאילנות ואכילת פירות שנישתבחה בהם ארץ ישראל.
בדורות האחרונים הפך היום לחגיגי - נטיעות, עריכת סדר ט"ו בשבט בשלל פירות הארץ ופעילויות נוספות. מסתבר שלצביון זה תרמה השיבה לארץ ישראל והתכנים הציוניים - חינוכיים של חיבור והשתרשות בקרקע באמצעות עולם הצומח והחקלאות.
חורף קשה
בספר "דברי שלמה" על החגים, שהוציא הרב שלמה פרידמן האדמו"ר מצ'ורטקוב, שחי בתל אביב בתחילת שנות הקמת המדינה. מובאת התייחסותו לט"ו בשבט: "חמישה עשר בשבט ראש השנה לאילנות הוא חג ארץ ישראלי, בכל תפוצות הגולה היה מנהג לאכול פירות ארץ ישראל, או לפחות מאותם שגדלים בארץ ישראל. הפירות האלה הביאו בחורף הקשה לעיירות הקטנות והנידחות את אוירה הזך והחם של ארץ ישראל, שהעיר את הלבבות לאהבת הארץ ולתשוקה עזה לעלות אליה, כי הדברים היוצאים מן המקום שנקרא לב הארץ כמאמר הכתוב: 'דברו על לב ירושלים' (איכ"ר א'), נכנסים אל הלב, ודרך שם שופע האור הקדוש לכל הארצות. ואם זה בכל השנים, על אחת כמה וכמה בשנה הזאת, בשנה השביעית שהיא שנת השמיטה, שנת הקדושה והטהרה. בשנה זו עוד לא זכינו ואין באפשרותנו, מפני טעמים שונים, לקיים מצוות השמיטה כהלכתה ומשפטה, שהיא הראשונה במדינת ישראל...". אלו דברים שהובאו בספרו שנאמרו לחסידיו בבית מדרשו בחודש שבט התשי"ב.
והוסיף עוד בספרו מדברים שאמר על היום בשנת תשי"ח: "חמישה עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות, החג הזה הוא ארץ ישראלי מובהק. אפילו בחשכת הגלות מאיר החג מאורה של ארץ ישראל, מחמם ומעודד הלבבות ומפיח רוח של תקוה לגאולה השלמה".
הרב פרידמן עומד בדבריו על שני אלמנטים חשובים:
הראשון: קריאתו של הרב ליום ט"ו בשבט - חג. הדבר נראה תמוה, היות שחג הוא כינוי ליום בו מקריבים קרבן חגיגה. כל האזכור שלו הוא בשולחן ערוך בהלכות נפילת אפיים: "נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט ולא בראש חודש" (שו"ע או"ח, קל"א סעיף ו'). אין זכר למילה קרבן.
השני: הגדרתו את יום ט"ו בשבט כחג ארץ ישראלי מובהק.
ניתן להסביר את דבריו, שכנראה במשך הגלות הארוכה של עם ישראל, הצליח חג זה לעורר תקוה של גאולה וכיסופים לעלייה לארץ ישראל. חג - הוא יום שיש בו חגיגיות וטקסיות מיוחדת. כשם שיום העצמאות נקרא בלשון העם "חג העצמאות" וחנוכה "חג האורים", נוכח הייחודיות שיש בימים אלו, כך גם ט"ו בשבט שיש בו ממידת החגיגיות והטקסיות בעריכת סדר ליל ט"ו בשבט כל שנה, אכילת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל ואמירת דברי תורה העוסקים בייחודו של היום, אלו דברים המעלים את ערכו של היום ליום חג.
על - אף שט"ו בשבט הוא ציון זמן הלכתי, הוא הפך במרוצת השנים במדינת ישראל ליום שמבטא חיבור להפרחת השממה, לנטיעת אילנות ולאהבת הארץ. כלל שדרת העם מתחברים ליום זה, כך שלט"ו בשבט יש כיום ערך חברתי, תרבותי ולאומי. "חג בהתהוותו".
