אמש, הלך לעולמו חבר קרוב -
שמוליק ריפמן. על שמוליק אני יכול לכתוב הרבה. על אהבתו לנגב (על זה יכתבו כולם). על מרצו הבלתי נדלה (גם על זה ייכתב לא מעט). על קשריו המיוחדים עם יהדות התפוצות (גם על זה יפרסמו חבריו). על אהבתם והערצתם אליו של עובדיו במועצה (נמצא בכל הספד). החלטתי, לכן, לשתף את הציבור בפן אחר של שמוליק. פן, שלדעתי אינו ידוע לציבור.
מדי שנה בחודש אוגוסט נתכנסו קבוצת חברים קטנה לציין את יום הולדתו של חברנו,
שמעון פרס, בארוחת גורמה ייחודית. סעודה על טהרת הבישול העצמי.
כך היה גם בערב שלפני כניסתו לניתוח.
פגשתיו, כאמור, בערב האחרון שלפני אשפוזו לניתוח. אשפוז שהסתיים לאחר חודשים של התמודדות קשה עם תוצאות הניתוח. היה זה בחגיגת יום ההולדת המסורתית של פרס.
השנה זו נערכה בבית משפחת אלול במזכרת בתיה. שמוליק שידע שהוא עומד להתאשפז למחרת בבקר לניתוח ראש מורכב התעקש להכין את אחד ממטעמיו - קציצות דגים - שנחטפו על-ידי הקרואים. טעם גן עדן היה למנת ריפמן זו. ממילא נחשב שמוליק לבשלן מעולה. אחד שהיה זוכה בקלות בכל תוכנית של מאסטר שף.
ימים ספורים אחרי הניתוח פגשתיו במחלקת השיקום בבית החולים תל השומר. חייכן כרגיל, אופטימי עוד יותר מהרגיל, מלא חיוניות ומשוכנע כי תוך ימים יתגבר על השיתוק הזמני שאחז בחלק מגפיו. שוחחנו על דא ועל הא. שבוע חלף ובביקור הבא חלה החמרה בתסמינים. אך עדין נשאר שמוליק החייכן והצליח בחיוכו לשכנעני כי הכל יעבור ויחזור לתפקד כרגיל. בביקורים העלנו זיכרונות ובכלל זה על מהלך משותף (די חתרני) שלנו שסייע מאוד (אם לא להגיד -הביא) להקצאת 400 מיליון שקלים לפיתוח הנגב בתקציב המדינה. אחר כך הלך ושקע לא בלי להילחם בדרך השמוליקית הטיפוסית. לחם עד שהוכרע. הלב נקרע מביקור לביקור. אני יודע שבאובדן של אדם צעיר אין מילים היכולות לנחם ואין משפטים המסוגלים להקהות את הכאב ועל כן אסתפק בחיבוק חם ואוהב לטליה שלא משה ממיטתו ולו לרגע קט ולילדיו.
הליכתו מאתנו היא אובדן עצום למשפחה, לרמת הנגב, לרביבים ולנו החברים.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
