מה היא ישראל

גורלה של הארץ הזאת לא יוכרע לא על-ידי הימין ולא על-ידי השמאל. הרגלנו עצמנו לחיות את חיינו כאן על-פי אקסיומה האומרת לימין כי העתיד יובטח רק אם ידיח את השמאל, ולשמאל רק אם ידיח את הימין. על-פי האקסיומה הזאת הוגדרו האיומים הקיומיים על המדינה. הימין הגדיר אותם על-פי אמונותיו, וראה בשמאל גורם פוליטי או רעיוני, או אידיאולוגי המתעלם התעלמות של סומים מן האיומים ומסכן את קיומה של המדינה. השמאל הגדיר את האיומים הקיומיים על-פי משנתו, וראה בימין המתעלם מהם גורם התולה את עתידה של ישראל על הזיה ועל בלימה.

כיון שגם בימין וגם בשמאל הסכימו שמה שעומד על הפרק הוא חיים או מות, הפך המתח בין המחנות היריבים לאלים, לאלים פוליטית, לאלים פרלמנטרית, לאלים לשונית, לאלים תקשורתית, וגם לאלים טרגית. כל עוד לא תגיע ישראל לקונצנזוס בהגדרת האיומים, ולא תהיה הסכמה כי כל האיומים המוגדרים יחדיו מאיימים על הכלל, על השמאל כעל הימין הישראלים, תוסיף האלימות לגאות ותגלוש מן הביטחוני למדיני, ומאלה לחברתי ולדתי ולחינוכי, ויתברר כי האיום הגדול ביותר, הקיומי לכולי עלמא, הוא שהציבור הישראלי יגודד עצמו למגזרים שיטענו כולם, אלה מול אלה, כי הם לבדם ולחוד ישראל האוטנטית - וכל השאר מסכנים אותה.

לכאורה, תמונת חלוקת המנדטים בכנסת משקפת את החשש הזה כאילו הוא כבר כאן. הסיעה השלטת אין לה יותר מאשר רבע מן הקולות של הבוחר, והממשלה היא קואליציה של הגרשים החסרים ללירה. אבל זאת לא הסיבה לחרדה העמוקה. הפוליטיקה אינה עוסקת רק במענה לאיומים קיומיים. היא עוסקת בחלוקת הכוח הפנים ישראלית, או בהשתלטות על מוקדיה. היא חתירה לשלטון. אבל השמאל כולו והימין כולו מגדירים את האיום הקיומי ומוגדרים על ידו. שתי ההגדרות הכפולות האלה קורעות את ישראל למחנות ההולכים ונעשים עוינים זה לזה עויינות הגודשת את הסאה.

הציבור הישראלי צריך לטלטלה מנהיגותית ערכית לא מפלגתית שתדע להתכנס על התכנסות וירטואלית כדי להגדיר מה מאיים על ישראל כולה בביטחון, ביחסים בינלאומיים, בחינוך, בדו שיח עם התפוצות, בנושאי דת ומדינה, בכלכלה, בחברה, בתרבות ובאמנות, בשוויון בכלל ובשוויון לפני החוק של כל אזרחיה, בבריאות לכל, בהגנה על הסביבה ועל אוצרות הטבע והנוף, בפיתוח תשתיות הסוגרות פערים, וכהנה עוד ועוד.

אני מזכיר לעצמו את הפנייה של דוד בן-גוריון נוחו עדן אל חכמי ישראל באשר הם שם שיגדירו מי הוא יהודי. איני יודע על תרומה חשובה יותר לישראל מאשר פנייה של ראש ממשלתה אל חכמי מדינת ישראל להשיב ערב יום העצמאות השבעים למדינה על השאלה "מה היא ישראל", לכנס את התשובות, להפוך אותן למעין נייר פתיחה לדיון ציבורי גדול ונרחב. גם אם לא ייחשב במסדרונות הפוליטיים כמסמך מכונן, והוא אכן לא יוכל להיחשב ככזה, הוא יכול להיות בסיס לתהליך של חשיבה רב פנית שתחלחל מעט מעט לתוך המודעות של ישראל ויביא אותו להבנה כי לא הימין ולא השמאל אלא כלל ישראל ממונים על עתידה וגורלה של מדינתנו.

האקסיומה הנוכחית המעודדת אקלים אלים לא תשתנה ביום אחד. אך הכרה בתרומתה המדאיגה של האקסיומה כי המדינה חפצה חיים היא צריכה להכריע אם היא ימין או אם היא שמאל, היא הצעד הראשון בהשקת תהליך של הגדרה מחודשת של ערכי הליבה של המדינה כמדינת כלל ישראל, של ניסוח עמידתה בפני האיומים הלנים לפתחה של האגדה שרצינו כל כך יחד והייתה למציאות. איש על דיגלו ואיש על מחנהו, איש על אמונותיו ואיש על השקפות עולמו, אבל כל איש ואיש וכל אישה ואישה בצוותא אחת באקסיומת הקיום של ישראל.