כך כתבתי כאן באתר, "
שחור על גבי
עיתון", כאשר בית המשפט העליון, לטעמי בחוסר שיקול דעת, דרש ממתיישבי עמונה לחתום על תצהיר שבו יתחייבו שלא להתנגד לפינוי:
ההחתמה – ברכה לבטלה
תחילת ציטוט: ...... בואו נבחן מה תועלתה של אותה חתימה? הרי עם החתימה ובלעדיה ייתכנו ארבעה תרחישים עיקריים:
- שתהיה התנגדות פסיבית למצלמות
- שתהיה התנגדות אקטיבית של תושבי עמונה
- שתהיה התנגדות אקטיבית של כאלה שאינם תושבי עמונה.
אם לא תהיה התנגדות זה ודאי לא יהיה קשור לבית המשפט, אלא למתן פתרון ראוי על-ידי המדינה, על-פי המתווה המוסכם ולכך הסכימו התושבים במסגרת המתווה עליו חתמו עם המדינה, לפני שהופעל עליהם מכבש הסחיטה הכבד.
וסביר שתהיה התנגדות פסיבית למצלמות אם תהיינה סטיות קלות מן ההתחייבות, בכל מקרה אף אם תהיה התנגדות פסיבית, איש לא ייענש רק כבודו של בית המשפט יחטוף מכה, הוא הצליח לסחוט תצהיר, אך לא הצליח למנוע התנגדות.
והסבירות שתהיה התנגדות אקטיבית היא רק במקרה של חוליגנים ובמקרה שהמתווה יופר באורח גס על-ידי המדינה, אבל חוליגנים מה אכפת להם מתצהירים, ואלה שאינם גרים בעמונה לא הצהירו כלום וכל ההליך הזה לא נוגע אליהם, ואלה דווקא מקור הסכנה לאלימות אקטיבית ולא התושבים, התושבים הרי מוקפים בילדיהם, מה להם ולאלימות.
אז מה הועילו תקנים בחכמתם?
סוף ציטוט
הייתה גם הייתה גם הייתה התנגדות – חלקה לגמרי לא פסיבית
האם בית המשפט העליון הוא עיוור? האם הוא מנותק? אין הרי כל צורך להיות חכם במיוחד או נביא מכל סוג שהוא על-מנת להניח את החלופות על השולחן, ולהגיע למסקנות המאד פשוטות הבאות:
1. מניעת התנגדות פסיבית היא לטעמי בלתי חוקתית כי נוגדת את חופש המחאה, וחלילה לו לבית המשפט למנוע את חופש המחאה, בייחוד מאנשים המאבדים את ביתם, ואם בית המשפט עושה כן, החברה כולה ובייחוד מעמדו של בית המשפט בציבור נושאים בתוצאות.
2. אנשים המפונים מביתם באופן שסיכומים שסוכמו עמם מופרים בראש חוצות, ודאי מרירים יותר וכואבים יותר ולכן זכות המחאה שלהם עולה מספר רב של מדרגות, ולטעמי יהיו רבים שיסכימו שזכות כל כך יסודית זו, אשר שורשיה נטועים עמוק בזכויות אדם, גוברת אף על כל התחייבות בתצהיר כלפי בית המשפט.
3. הגבולות של תושבי היישוב הם ברורים, משפחות הנטועות בקרקע, עם משפחות, עם ילדים, לא זקוקים לתצהירים על-מנת לקבוע את גבולותיהם.
4. החוליגנים. בכל חברה יש חוליגנים, הרקע האידיאולוגי העמוק של ההתיישבות ביהודה ושומרון עלול ליצר ומייצר מיעוט של חוליגנים אשר הגבולות שלהם מטושטשים. אין כאן שום סוד, אין צורך לעסוק בתורת הנסתר, אין כל מצב, אפילו אם היינו מגיעים פתאום לימות המשיח, שישוב ביו"ש יתפנה ללא התנגדות אלימה, לפחות של חוליגנים מקרב הקבוצה האידאולוגית התומכת בהתיישבות. דרך אחת לצמצם דרסטית את האפשרות הזו היא לפתור את בעיית המתיישבים במסלול שהובטח להם, ואז ההנהגה של המתיישבים הייתה מורידה מיד את גובה הלהבות, הפינוי היה מתבצע לגמרי מרצון, והסיכוי להתנגדות אלימה היה מצטמצם פלאים.
גבולות הכוח
אני מאוד מקווה שהחוליגנים שציירו צלבי קרס על קירות בית הכנסת, תוך שהם פוגעים קשות בעם ישראל ובמפעל ההתיישבות, למדו אתמול היטב את גבולות הכוח, וכי הם הבינו על עצמותיהם הכואבות כי על אלימות וכוח ניתן להתגבר באמצעות עוד כוח ובמידת הצורך עוד הרבה כוח.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני מאוד מקווה שגם בית המשפט העליון למד את גבולות הכוח.
לא הופכים תצהיר לטיארה
אין בכוחו של נייר אפילו אם קוראים לו תצהיר למנוע מאנשים את זכות המחאה, ודאי שאין בכוחו למנוע ממשוגעים אשר אינם מחויבים לו כלל, מלהשתולל.
לא התושבים הפכו את התצהיר לטיארה (עפיפון), בית המשפט עשה כן, סוף מעשה במחשבה תחילה, ולטעמי בתחילה היה בעיקר אגו, ולגמרי לא מחשבה.
תוצאת השימוש בכאלה כלי נייר למטרות כאלה היא שלילית וכפולה:
1. זילות של בית המשפט בכלי הנייר החשובים האלה, ואז כוחם תש גם במקומות בהם השימוש בהם הוא ראוי ואף חיוני.
2. שחיקת המעמד של בית המשפט, באשר הוא עצמו אינו עומד במבחן ציפיותיו מרשויות המנהל למשנה שיקול דעת בהחלטותיו.
בואו נקווה כאמור שהלקח הראוי נלמד על-ידי כולם.
