חיילי "צבא ההצלה" הערבי אונסים ערביות

ב-27 בינואר סיפר ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, לחברי ועדת-הביטחון: כמה מומחים לענייני ערבים סבורים כי יחידות "צבא-ההצלה" שחדרו לארץ-ישראל נלחמות נגד ערבים יותר מאשר נגד יהודים. לפי גרסה זאת הפלישה היא "ניסיון של מתנגדי המופתי, בעצה אחת עם עבדאללה (מלך עבר הירדן), להציב בארץ כוח נגד ההשתלטות של אנשי המופתי." גלילי הציע לחברי הוועד לא להוציא מסקנות מרחיקות-לכת מהערכה זאת, "אין לי די נתונים להפריך סברה זו, אבל אני סבור שאנחנו, כיהודים וכמגנים, בסיטואציה הפוליטית הנוכחית, צריכים לראות מחנה מזוין ערבי, על נשקו ועל אספקתו, כמחנה הערוך נגדנו, ואין אנחנו יכולים להשליך יהבנו על היקשים קלושים וסברות כאילו עלולה לצמוח לנו טובה, כביכול, ממציאות מחנה אנטי-מופתי בארץ-ישראל".

גלילי סיפר על ה"הסדר, שנמשך כמה ימים ושבק חיים לכל חי, בקשר עם עניין ההדרים. "השבוע נתכנסנו עם בן-גוריון ועם שורה שלמה של חברים העוסקים בענייני ביטחון ויודעים את ענייני הערבים, ושם סופר לנו שהבריטים הממונים על ענייני הפרי בארץ, מתוך הידברות עם הערבים, באו בהצעה, אבל במתכונת רחבה יותר. מדובר על שביתת אש ונשק בין עזה לחיפה; אני הצעתי לנסות להרחיב את ההסדר על-פני כל השטח של אוכלי (פרי) הדר, ולא רק גידולי-הדר, כל השטח שבו עוברים פרדסים, כבישים וכו'. רוב החברים. לאחר שיקול רציני, הגנתי ומדיני, הגיעו לכלל דעה חיובית." על הלכי-הרוחות ביפו סיפר גלילי: "הדיכאון גדול, יש דאגה לפועלים המובטלים, נתחזקו החוגים הדורשים שקט."¹

"צבא-ההצלה", שחדר לארץ-ישראל בסוף דצמבר 1947, כדי לסייע לאוכלוסייה המקומית, הזיק לה לא מעט. בדוח הש"י מסוף פברואר 1948 כתוב: "מורגשת יותר ויותר ידו הקשה של 'הצבא הערבי'. מפקדת מחוז טול-כרם מוציאה הוראות ופקודות שאינן לפי רוחם של הארץ-ישראלים, וההתמרמרות רבה. פקודה למשטרה הצבאית הערבית: לאסור כל איש אשר ילבש מדי-צבא ללא רישיון, יישא נשק בפומבי או יסחר בנשק. כיום כמעט אין רואים ערבים מהלכים ברחובות טול-כרם כשנשקם גלוי, כבימים עברו. אף ליד המחסומים החמירו בביקורות על מצרכים המוצאים מן העיר. המאמנים הסורים שבכפרים מתחצפים ומדברים קשות עם בני-הכפר שאינם משתתפים באימונים ושאינם רוצים להתגייס עם נשקם. בכמה כפרים מתמרמרים (התושבים) על הצבא, המקבל מזונות ואינו משלם, אך פוחדים להתלונן באוזני המפקדים. לוועדות הלאומיות כמעט שאין עבודה. כל העניינים נמסרים לידי המפקדים הזרים. סיכומו של דבר: אין הערבים בארץ- ישראל שבעי-רצון מהצבא (של קאוקג'י). הם רואים בו צבא זר. המפקדה בדמשק אינה מסכימה להציב מפקדים מערביי ארץ-ישראל על יחידות לוחמות של הצבא הערבי, כי אין אמון בהם. דבר זה עורר התמרמרות בקרב ערביי האזורים שבהם חונות הפלוגות." נראה שהסיבה העיקרית של אי-הסכמה זאת הייתה כוונתן של סוריה ועירק – המדינות שנתנו את הטון במפקדה הדמשקאית – לנגוס חלקים מארץ-ישראל.

בחודשים פברואר ומארס סרו ערביי חיפה למרות מפקדים לא-פלשתינים ויחידות לא- פלשתיניות. המתנדבים הזרים שדדו אותם, אנסו את בנותיהם ואכלו ושתו על-חשבונם. לשווא שלחו ערביי ארץ-ישראל קריאות בהולות אל המופתי. להציל את הערים מידי הזרים. בדוח שקיבל בן-גוריון, ב-10 במארס, כתוב: "חמישה-עשר אלף ערבים עזבו את חיפה. העשירים יצאו לביירות. הפועלים הכפריים חזרו לכפריהם. שכונת חליסה נתרוקנה, נשארו שם צלפים וצבא עומד שם."² בסוף מארס דיווח לו ראש המחלקה ליחסי שכנים ב"הגנה", עזרא דנין: חמישה-עשר אלף ערבים עזבו את הכפרים שבין הירקון ובין טנטורה, בשרון.³

לצמרת הביטחון ולערביסטים היה קשה לקבוע מדיניות כלפי "צבא-ההצלה" שחדר לארץ-ישראל. הערביסטים טענו שקאוקג'י וצבאו מנטרלים את המופתי וגרוריו. יהושע פלמון אמר בישיבת מטכ"ל ה"הגנה", ב-26 בפברואר. כי "ידוע שקיימת שנאה עזה בין הצבאות האלה לבין צבאות המופתי," וציין שאין לקאוקג'י תוכניות להתקפה בקרוב.⁴ על-פי הכלל "אויבו של אויבי הוא ידידי" סברו הערביסטים שהיריבות בין שני הצבאות הערביים תועיל ליהודים, והניחו שאפשר למנוע את המלחמה הכוללת ושצבאות ערביים סדירים לא יפלשו לארץ-ישראל. לעומת זאת, טענו אנשי צמרת הביטחון ורוב המפקדים המבצעיים: המלחמה הכוללת כבר נטושה. "צבא-ההצלה" יתקוף מאחזים יהודיים, במוקדם או במאוחר, גם אם אחדים ממפקדיו אינם רוצים בכך.

מצב הנשק, התחמושת והציוד של כנופיות-המופתי ושל המשמרות הלאומיים הערביים בערים ובכפרים היה בכי-רע. כשפרצה המלחמה, היו בידי הערבים המקומיים כלי-נשק קלים פרטיים בכמות גדולה למדי, אבל הם לא נתנו אותם לכנופיות-המופתי, ורבים מכלי-נשק אלה היו מקולקלים, בגלל התחזוקה הלקויה והמחסור בחלקי-חילוף. מדינות ערב התחייבו לספק ללוחמים הערבים ציוד צבאי, אבל מילאו רק חלק מההתחייבות. סוריה ועירק סיפקו נשק בעיקר ל"צבא-ההצלה" ולא למקומיים: עבר-הירדן עמדה מן הצד ונהנתה למראה המפלות של אנשי המופתי; סעודיה ומצרים, שפרשו חסות מילולית על המופתי, לא עשו מאמצים גדולים לעזור לו במעשים.

שני מקורות-הרכש העיקריים של ערביי ארץ-ישראל היו הבריטים והשוק החופשי. הבריטים סיפקו נשק לגאלי, להגנה עצמית, ליישובים הערביים ולמשטרת היישובים העבריים. עד תחילת מארס נתנו הבריטים אלף ארבע מאות ארבעים וחמישה רובים למשמרות הלאומיים הערביים בחברון, בירושלים, בשכם, בטול-כרם, בג'נין, בכפרי הגליל, בעזה, בלוד ובחיפה, לפי החישוב של רובה אחד לכל ארבעה נוטרים.⁶

נשק רב הביאו אתם השוטרים הערבים שערקו מהמשטרה המנדטורית, ומקור לא-אכזב היה השוד. יומני הסי.איי.די מהימים ההם עשירים בדיווחים על מעשי-שוד. קצין הלגיון העבר-ירדני עבדאללה תל סיפר כי ב-14 בדצמבר 1947 שדדו ערבים ארבע מאות רובים, שמונה תת-מקלעים סטן ושישים אלף כדורי-רובים מבית-הספר לשוטרים שליד רמלה.⁷ משלחות מארץ-ישראל קנו נשק בשווקים בכל ארצות ערב, אבל רכש זה היה זעום בכמות וירוד באיכות. לפחות עד אמצע פברואר הייתה מכירת נשק לערבי ארץ-ישראל אסורה בארצות ערב. הנימוק: נשק שיינתן להם עלול ליפול בידי הציונים.⁸ אף-על-פי-כן קיבלו ערביי ארץ-ישראל כמה משלוחי-נשק רשמיים ממדינות ערב, וב-21 בינואר הביא מטוס מצ'כוסלובקיה לדמשק שלוש מאות רובים ושלוש מאות אלף כדורים. מדמשק נשלח רכש זה לארץ-ישראל.⁹

מחמד נימר אל-ח'טיב מחיפה כתב שעד אמצע פברואר היו בידי בני עירו רק רובים מקולקלים וישנים וכדורים עקרים, "ציוד שנשאר במדבריות-לוב מימי מלחמת-העולם השנייה." אל-ח'טיב נסע לסוריה, נפגש עם נשיאה ועם אישים אחרים, ודרש את הנשק שהקציבה לעירו הוועדה הצבאית של הליגה הערבית. הנשק נשלח לחיפה.¹⁰ ואחרי חודש בא לדמשק מפקד חיפה הערבית מחמד אל-חמד אל-חניטי ורכש עוד נשק. ב-17 במארס נסע אל-חניטי לארץ-ישראל, דרך לבנון, עם שתי משאיות גדולות, עמוסות בשתים-עשרה טונות נשק ותחמושת – חמש מאות וחמישים רובים צרפתיים וכמאה עשרים וחמישה אלף כדורים – ובשתי טונות חומרי-נפץ. בצידון הצטרפה אל השיירה מכונית נושאת נשק ותחמושת, מתנת אנשי העיר. מראש-הנקרה התקשר אל-חניטי בטלפון עם חיפה, והודיע לעמיתיו שהוא בדרך. השיירה התעכבה בעכו, ונכבדי העיר, שהזמינו את אל-חניטי לסעודת-צהריים, הציעו לו לשלוח את הנשק אל נמל חיפה, דרך הים. אל-חניטי לא שמע לעצתם, ונסע דרך הקריות. בשעה 3:30 אחרי-הצהריים יצאה השיירה מעכו.

מודיעים ערבים וחוליית-ההאזנה – שצותתה לשיחות-הטלפון של אל-חניטי מדמשק, מראש-הנקרה ומעכו – דיווחו לש"י על מסעיו, ומשה כרמל הורה למפקד גדוד 21, בן-עמי פחטר, לפשוט על השיירה ולשדוד את נשקה. היחידות המבצעיות של גדוד 21 שמרו על נקודות רגישות, על כן שאל פחטר יחידה מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, והמשימה הוטלה על פנחס זוסמן (סיקו), שמחלקתו חנתה ברמת-יוחנן. עם עשרה מאנשי מחלקתו ארב סיקו לשיירה, בכניסה הצפונית לקריית-מוצקין. על מארב נוסף, שהוצב מצפון לנהריה, הוטל לנסות להשתלט על השיירה בדרכה לעכו, אך אנשי מארב זה לא זיהו את שיירת-הנשק, ירו על מכוניות אחרות, תפסו מונית אחת והרגו את נוסעיה. וכך "נשרפו". הערבים לא הבינו דבר מתוך דבר. על ארוחת-הצהריים של אל-חניטי בעכו לא נודע לש"י, והמארב של סיקו חיכה לשיירה בצהריים. היא בוששה לבוא, ובן-עמי פחטר סבר שהנשק נשלח דרך הים ושלח הוראה אל סיקו, על-ידי סגנו, צבי בן-ארי": אם לא תגיע השיירה עד שעה 15.30 הפסק את המארב. ופגע במכוניות ערביות אחרות".

בן-ארי מסר את ההודעה לסיקו, במבואות קריית-מוצקין, אבל באותו רגע בא שליח, על אופנוע, והודיע: השיירה מתקרבת. הלוחמים גלגלו את החביות אל הכביש. מכונית קטנה, שנסעה בראש השיירה, פרצה את מחסום-החביות, עברה את מחסום-האש והמשיכה לנסוע לחיפה, אך המכוניות האחרות נעצרו, וחוליות-המארב ירו ופגעו ברוב מאבטחיהן. אל-חניטי נהרג. עמנואל לנדאו, נועם פסמניק ואברהם אביגדורי, זינקו אל המשאיות כדי להסיען לרמת-יוחנן. ואז נשמעה התפוצצות. לנדאו נהרג במקום, פסמניק ואביגדורי נפצעו קשה. מעוצמת הפיצוץ נהרסו בתים בסביבה. תינוקת נהרגה במיטתה. וגבר, רופא, נפצע קשה ומת מפצעיו אחרי כמה חודשים. מהערבים נהרגו שבעה-עשר איש. חיילים בריטים הגיעו מיד למקום. ומפקדם אמר לסיקו: "Well done (עבודה טובה)".

מדוע התפוצץ חומר-הנפץ שהיה במשאית? יש כמה השערות: כדור שירו אנשי המארב פוצץ אותו; רימון שזרק אחד הפלמ"חניקים; רימון שזרק ערבי; מנגנון שהפעיל אחד ממאבטחי השיירה. נימר אל-ח'טיב כתב בספרו: "אחת המכות הכבדות שניתכו על חיפה הערבית, ואחת מסיבות נפילתה בידי היהודים הייתה ההתנכלות לשיירת-הנשק ליד קריית-מוצקין והשמדתה."¹¹ נראה שלא הייתה זאת הגזמה, אף שקשה לשער שערביי חיפה היו מחזיקים מעמד גם אילו הגיעה השיירה ליעדה.

ב-10 בפברואר העריך בן-גוריון בישיבת ועד-הביטחון את מהלכי הערבים מאז פרוץ המלחמה ואת הסיכויים. "התוקפנות העיקרית באה משלושה מקורות: המופתי לשעבר, סוריה ועירק. ערביי ארץ-ישראל אינם מתלהבים. את הפרטים גם אינם יודעים, כי זה הולך ומשתנה. אם לסכם את המאורעות שהיו עד עכשיו ואם לראותם כסיבוב ראשון, הרי הוא היה לטובתנו. אם עכשיו יתחיל סיבוב שני, אנחנו נימצא במצב קשה, ואין זה מן הנמנע שנוכל לקבל מכות קשות. ולמרות זאת איני חושב שאנחנו יכולים לראות רק את שני החודשים הקרובים. אי-אפשר לתכנן פעולה, שום פעולה, אשר במשך חודש זה תביא ניצחון, ולא צריכים לשאוף לזאת. אנחנו מעוניינים להחזיק מעמד חודשיים, ואז עלול המצב להשתנות באופן יסודי."¹²

איך מסכמים הערבים את המערכה? שאל בן-גוריון, ב-19 בפברואר, את הערביסטים עזרא דנין, יהושע פלמון, גיורא זייד ודוד קרון, בנוכחות יגאל ידין. האם הם נוטים להמשיך בה? האם ייתכן הסדר אתם, לפחות באחת מהגזרות? איך משפיעות עליהם פעולות-הגמול? מהו שיעור השפעתן של הכנופיות עליהם?

פלמון: קאוקג'י שולט בערביי הצפון, חסן סלאמה שולט בערביי לוד-רמלה, ובערביי הדרום שולטים נאמני מצרים וסעודיה. ערביי צפת וסביבתה שואפים לקרבות, ערביי החולה רוצים בהסדר ובסביבת חיפה מעוניינים במלחמה, תושבי שפרעם ועמק בית-נטופה. שאר ערביי אזור חיפה אינם רוצים במלחמה, וראוי להבחין בין הכפרים שרוצים בשלום ובין הכפרים התומכים בכנופיות. הפשיטה על סעסע עשתה רושם רב.

עזרא דנין דיווח על התנגדות חזקה לחוסיינים בשרון ובשומרון. "המנהיגים אינם מסכימים לפעול בלי עזרה מן החוץ, והכפריים אינם מפגינים רצון-לחימה. אנשי קאוקג'י השליטו סדר בכפרים והעלו את המורל של תושביהם." על פעולות הגמול אמר דנין: "תגובה קטנה לא עושה רושם. בית נהרס, לא כלום. הרס שכונה שאני. יש לערבים הרגשה שהיהודים עדיין לא השתמשו בכל הנשק שלהם. הם מאמינים שהאנגלים עוזרים לנו. המנהיגים אומנם יודעים שהאנגלים תומכים בהם, אבל לא ההמון. ספק אם אפשר לקיים אזור של שלום, אבל אם נבחין, בתגובותינו, בין אנוסים ובין שואפי קרב, יהיו תוצאות. יש ערבים שמתחילים להסתופף בצל נכבדים ערבים הנחשבים ל'ידידי היהודים'." דנין העריך שערביי ארץ-ישראל לא יתקוממו נגד אנשי קאוקג'י.

גיורא זייד: הדרוזים בהר-הכרמל ובשפרעם אינם עוזרים לכנופיות, ובין החיילים הסורים ובין חיילי קאוקג'י שוררים יחסי חשד ותרעומת.

מפקד הש"י בנגב דויד קרון: בדרום ובנגב להוטים הערבים למלחמה פחות מאשר בכל מקום אחר, אך אי-אפשר לומר שיש יחסי שכנות טובים ביניהם ובין היהודים, או שתיתכן ברית-שלום. "רוב היהודים שנהרגו בדרום נהרגו בגלל שגיאות שלנו, ורוב פעולות-התגובה באזור הזה לא היו מוצלחות".

בן-גוריון סיכם: "1, להגיב בתוקף על כל פגיעה. 2. לא לפגוע בניטרליים. 3. לא לסמוך יותר מדי על הניטרליות, כי לא תעמוד בניסיון. 4. בכל אופן, להתכונן בכוח רב."¹³

בדוח ששלח ישראל גלילי לוועד-הביטחון, על התייעצות נוספת של מומחים לענייני ערבים בנושא מהלכי מדינות ערב וכוונותיהן, כתוב שכמעט כל הערביסטים אמרו כי "הפעלת כל הכוחות הזרים בתוכנית ארצית כוללת נדחתה עד לאחר צאת הבריטים מפה." בדיוני ראשי המדינות בקהיר, שנערכו בפברואר, לא נקבע תאריך הפלישה. "הם סבורים שדרוש להם זמן בשביל התעצמות, בשביל לימוד התנאים והשטח ובשביל תוספת נשק." ערביי ארץ-ישראל סבורים שהבריטים מפריעים להם לפעול, ולדעת מנהיגיהם "אם יתחילו לתקוף, התקפה רבתי, יקומו הבריטים להגן על היהודים".

לשאלה אם עדיין יש ערבים ניטרליים השיב גד מכנס: "כל יהודי אשר יבוא לכפר ערבי ייהרג, אבל מכאן עד להתעוררות נכבדי הכפר יחד יש עוד כברת-דרך." הכול סברו שפעולת-סעסע הטילה מורא על הערבים, שנוכחו לדעת כי "היהודים יכולים לפגוע בכל כפר ערבי. דבר זה מאלץ אתם לרתק כוחות לשמירת כל כפר וכפר."¹⁴

ב-30 במארס נפגשו יהושע פלמון וגד מכנס בכפר-טירה עם מדלול עבאס, אחד הקצינים הבכירים בצבא קאוקג'י. מארגן הפגישה היה ערבי תושב טייבה, שהיו לו אדמות ליד הרצליה וקשרים עם הש"י. השיחה נמשכה כל הלילה. פלמון ומכנס שאלו את הקצין: מדוע נלחם "צבא-ההצלה" נגד היהודים אף שיש להם אויב משותף. המופתי? שלושתם הסכימו: "אין מלחמה, ויש להימנע מפרובוקציות, כדי לא להידרדר למלחמה," ואם בכל-זאת תתפתח מלחמה – יש לשמור-על הכללים הבינלאומיים. היהודים הביעו נכונות להיפגש עם קאוקג'י; עבאס הביע נכונות לארגן את הפגישה הזאת מיד, ונכונותו זאת עוררה חשד: היהודים טענו שעליהם לחזור הביתה בשעה מסוימת, וביקשו מעבאס לארגן את הפגישה בקרוב. למחרת הורה להם בן-גוריון להיפגש עם קאוקג'י ולשוחח אתו, על סמך הנחות אלה: "1. אנו לא רצינו ולא רוצים במלחמה. 2. הם עשו מלחמה. עצם כניסת צבאות זרים לארץ היא הכרזת מלחמה. 3. שום התחייבות מצדנו לא תיתכן, באשר תכבול ידינו להדוף כנופיות מזוינות ברגע שנראה צורך בכך. 4. בדרך-כלל אנו מוכנים להפוגה. 5. לא להימנע גם משיחה פוליטית, אולם יש להבהיר בשם מי הוא מדבר ומהו תוכן הצעתו. לא להתחייב על שום דבר פוליטי. 6. אנו בוחרים בהסכם ישיר בין יהודים לערבים, ויש למנוע חרחור מלחמה בינינו על-ידי צד שלישי."39 יום אחרי ההתייעצות עם בן-גוריון נפגש פלמון עם קאוקג'י במפקדתו בנור א-שמס שליד טול-כרם,' וניהל אתו שיחה ממושכת.

בתחילת אפריל הפיץ אגף המבצעים במטכ"ל מסמך לחברי צמרת הביטחון ולמפקדי ה"הגנה" הבכירים: "סיכום המצב הקרבי ל-1 באפריל 1948." פרק במסמך זה הוקדש לאויב, ובו כתוב שהערבים התארגנו בשלושה מרחבי-פיקוד: מצפון לקו המתחיל ביפו ומסתיים בנהר הירדן בפיקוד פאוזי קאוקג'י, שצבאו מונה כשבעת אלפים איש: מדרום לקו זה, עד קו באר-שבע -עזה, בפיקוד עבד אל-קאדר אל-חוסייני (המתאם את פעולותיו עם המופתי), שמספר חייליו כחמשת אלפים, לרבות מתנדבים מחוץ-לארץ; מדרום לקו עזה -באר-שבע בפיקוד מצרי, מספר הלוחמים אינו ידוע. בכל ההתקפות על יישובים יהודיים (גוש-עציון, טירת-צבי) הייתה תוכנית הערבים מניחה את הדעת והביצוע כושל, בשל חוסר תאום בין היחידות, שימוש בלתי-נכון באמצעי-אש ופיקוד קרבי לקוי. הערבים גם נכשלו בתקיפת שכונות יהודיות בערים, אך נחלו הצלחה רבה בפיצוץ מכוניות-תופת (ברחוב בן-יהודה ובבנייני הסוכנות בירושלים) והצלחה חלקית בהטרדת אוכלוסייה אזרחית באש צלפים וירי מרגמות. במלחמת-הדרכים נחלו הערבים הצלחות גדולות, מפני שניצלו היטב יתרונות גאוגרפיים, עקבו אחרי תנועת השיירות היהודיות ושיפרו את תכנון התקפותיהם, את המחסומים והמוקשים שלהם ואת שיטות הנחת המארבים. כלי-הנשק שלהם השתכללו בארבעת חודשי המלחמה. ויש להם מקלעים מסוגים שונים, מרגמות כבדות ומשוריינים, מהם קנויים, מהם מייצור עצמי ומהם שלל שלקחו מהיהודים. שיטות ההגנה על היישובים הערביים והביצורים של הערבים השתכללו מאוד. "במקומות מסוימים בערים יש שלוש או חמש עמדות אויב על כל אחת שלנו. איכותן וקצב בנייתן עולים על עבודת הביצורים שלנו בערים." לעומת זאת אין תיאום בין מפקדי-המרחבים הערביים, ותכנון החזיתות שלהם לקוי בגלל התחרות והאיבה בין מפקדי "צבא-ההצלה" ובין החוסיינים. "סיבות חוסר התיאום אינן צבאיות אלא פוליטיות." אחרי כישלון ההתקפות הסדירות של "צבא-ההצלה" והצלחת הלוחמה הזעירה של כנופיות החוסיינים בדרכים, יש מתח בין מפקדי שני הכוחות. נראה שהערבים יגבירו את הלחץ על הדרכים וינסו לחסל יישובי-ספר מבודדים ולנתק ממרכז הארץ את הגליל העליון ואת הנגב.¹⁵
_____________

בשבוע הבא: האינטרסים המנוגדים של מדינות ערב ביחס לארץ-ישראל; תוכניתו הגדולה של עבדאללה מלך עבר הירדן (ירדן) המתכוון בהיותו "מלך ירושלים" להשתלט על סוריה לבנון וסעודיה; בן-גוריון מעדיף שלטון ירדני על פני שלטון פלשתיני ביהודה ושומרון; ירדן מתחייבת לא לתקוף את ישראל.

1. 25. אצ"מ, 25/9345 5 S, ישיבת ועד הביטחון ב-27 בינואר 1948.
2. א"צ, ידיעות טנא, 25 בפברואר 1948.
3. יומן דב"ג 10 במארס 1948.
4. יומן דב"ג, 29 במארס 1948.
5. את"ה, תיקי ישראל גלילי התייעצות במטכ"ל עם אנשי המחלקה הערבית, 26 בפברואר 1948.
6. ת"מ 248, ל. כהן אל מ. שרתוק וג. מאירסון (ניו-יורק) ירושלים, 3 במארס 1948.
7. זיכרונות עבדאללה תל, מערכות, 1960, עמ' 17.
8. א"צ, במחנה הערבי סיכומי ידיעות, 22 בפברואר 1948.
9. הארץ, 10 בינואר 1948.
10. חג' מחמד ממר אל-ח'טיב, "בעקבות האסון", בספר: בעיני האויב, (תרגם ש. סבאג) מערכות, 1954, עמ' 17-16.
11. שם, שם, עמ' 18: צדוק אסל, חטיבת כרמלי עמ' 51-45: א"צ, בגדוד הראשון, 17 במארס 1948; ראיון עם פנחס זוסמן (סיקו) ב-22 כפברואר 1978; ראיון עם צבי בן-ארי ב-19 בדצמבר 1978; ראיון עם מרדכי שכביץ ב-15 בינואר 1979.
12. אצ"מ, 25/9346 5, ישיבת ועד הביטחון ב-10 בפברואר 1948.
13. יומן דב"ג, 19 בפברואר 1948.
14. אצ"מ, 25/9346 5, ישיבת ועד הביטחון ב-24 בפברואר 1948.
15. א"צ, סיכום המצב הקרבי ל-1 באפריל 1948.